תובנות על החיים מסבב פנימית

התחלתי לכתוב פוסט על השנים הקליניות עם עצות ומסקנות כמיטב המסורת של הבלוג, אבל אחרי איזה שעה הבנתי שיש פוסט שחשוב לי לכתוב קודם, זה שמספר על החוויה שלי מפנימית. 

אני משתף פה חוויה אישית לגמרי, חברים שאני אוהב ומעריך בטירוף עפו על הסבב הזה בקטע אחר, אבל לי היה קשה, יותר קשה ממה שדמיינתי שלימודי הרפואה יכולים להיות. 

המחלקה שהייתי בה היתה מדהימה. כולם היו מקצועיים, נחמדים למטופלים והכי רוצים ללמד בעולם, הם דרשו מאיתנו מלא אבל דרשו מעצמם יותר, חשוב לי ממש להגיד את זה כדי שלא תחשבו שאני מבקר פה את המחלקה שהייתי בה, או מתחיל לזעוק את זעקת מערכת הבריאות (זעקה שצריכה להישמע, פשוט לא בפוסט הזה). 

אז מה קרה שם בעצם? ברמה הכי בסיסית, לא הייתי מוכן לממדי הכאב האנושי שנתקלתי בו במחלקה. הייתי בעבר במחלקה פנימית בתור מלווה, אבל אז הייתי שקוע באדם אחד ובכאב שלו. הפעם הגעתי למחלקה, וביום השני כבר לקחתי דם למטופלים בבוקר, ואין לי כל-כך מושג מה אני עושה כי למדתי איך עושים את זה יום קודם. חלק מהמטופלים לא היו צלולים, וחלק היו מונשמים, והם לא הבינו מה קורה, ופתאום העבודה שלי היתה לדקור אותם, וזה כאב להם, ואף פעם לא באמת השקעתי מחשבה בזה שאני אצטרך להכאיב לאנשים בעבודה הזו, שבשביל לקבל את הבדיקות מעבדה של המנינגיטיס, רופא צריך להכניס למטופל מחט לתוך העמוד שדרה, ושלפעמים גם המטופל הזה לא צלול, והוא מבוהל, והוא מקופל, ועמדתי שם, ואני אמור להפיק מכל העניין הזה ברמה הלימודית, אבל אני בהלם, אני פשוט בהלם. 

ונחשפים למוות, ולחולים מורדמים שהגיעו למצב כל-כך קשה שכבר כמעט אי אפשר למצוא להם ורידים כי הכל בצקתי, ולחולים שדיברת איתם וצחקת איתם ואתה חוזר ביום ראשון ומגלה שהם נפטרו בסוף שבוע, ומצאתי את עצמי מעביר את היום במחלקה עם הבעת פנים רגילה לגמרי, מגיע הביתה ופשוט מתפרק בבכי, כי בנאדם צעיר השאיר משפחה שלמה קרועה מכאב בבית חולים, וכי אישה שלקחתי לה דם הסתכלה עלי ואמרה לי בפנים מבולבלות שהיא לא מבינה איך זה קרה לה כי היא חיה כל-כך בריא ואיך יכול להיות שהיא הולכת למות? ואני מה אני יכול לעשות?  לקחת לה דם? אני מקשיב אבל אני אפילו לא מפנים את מה שהיא אומרת, ושלושה שבועות אחרי זה, כשאני הולך ברחוב, פתאום זה עולה לי שוב, המבט הזה, המבולבל, המפוחד, שהשתקף אצלי בעיניים כשהרגשתי כל-כך חסר אונים. 

ועכשיו תתחיל ללמוד רפואה. 

מה זה בעצם ללמוד רפואה במחלקה פנימית? זה לשבת בישיבות בוקר, לנסות לעקוב, כשכל הצורת דיבור והצגת המטופלים חדשה לך לגמרי, וגם שהם מדברים לאט בשביל הסטודנטים זה מרגיש לך מהר, ופה ושם שואלים אותך שאלות, ואחרי זה עושים לך הרצאות. עיקר העבודה היא עם חולים שנותנים לך לעשות להם קבלה לתרגול, כאילו אתה הרופא שמקבל אותם למחלקה וצריך לעשות לברר את הרקע שלהם, את הבעיה שבגללה באו, התרופות והטיפול שהם מקבלים כרגע, ולהציע תוכנית להמשך. 

אתה נדרש להתחיל לחשוב כמו רופא, שזה דיי הגיוני כי אתה לומד רפואה, אבל בפעם הראשונה שאמרו לנו את זה הסתכלנו על הטיוטור ואמרנו לו "איך אנחנו יודעים איך מטפלים בו?" והוא ענה תקראו, ותגלו לבד ואם אתם לא מסתדרים נעזור לכם. 

עכשיו קבלות זה מלא עבודה, וזה מלמד המון, אבל זה מעמיס, ותוסיפו לזה יום בשבוע שאתם נשארים לתורנות בערב, כשכל הימים האחרים הם עד ארבע וצריך להכין קבלות, והרבה זמן פנוי בשבוע אין לכם. (העומס הוא תלוי בית חולים, יש מקומות עם הרבה פחות לחץ, תחליטו מה יותר חשוב לכם ואפשר לעשות מחקר מראש אל איזה מחלקות לבקש)

אז היה צריך ללמוד צורת חשיבה חדשה לגמרי מזו של השנים הפרה קליניות. המוח עובד אחרת בפיתוח אבחנה מבדלת, בבניית תוכנית טיפולית, במחשבה איזה בדיקה צריך להזמין באיזה מצב ולמה. וכמו כל דבר חדש, זה לא הולך חלק בהתחלה.

אה, ויש גם ארגזים של מידע שצריך לדחוף לראש, חלק ממנו כבר שם מהיק"ר, אבל לכו תזכרו את כל מה שהיה ביק"ר ותוסיפו לזה מלא ידע יישומי כמו בדיקה פיזיקלית. 

ללמוד חשיבה קלינית זה ממש מגניב, והרבה מהחברים שלי שעפו על פנימית העריכו את האתגר שיש בתחום הזה, שכל-כך מגוון, ומערב כל-כך הרבה מערכות שמשפיעות אחת על השנייה. אבל אני באופן אישי פחות התחברתי לזה.

כשדמיינתי רפואה לפני שהתחלתי ללמוד רציתי לפתור לאנשים בעיות, שיגיעו עם משהו ויצאו בריאים (או לפחות עם שיפור משמעותי). אבל הסבב במחלקה הפנימית הראה לי שחלק גדול מהעיסוק הוא טיפול בחולים כרוניים, סוכרתיים, חולי COPD, חולי אי ספיקת לב, חולים שהמטרה הטיפולית שלך היא לייצב אותם מספיק בשביל שיוכלו לחזור לנהל את החיים שלהם בקהילה. זאת עבודה חשובה בטירוף, אבל לא התחברתי אליה, והבנתי שאני לא רוצה לעשות את זה, וזה שבר אותי בקטע אחר, כי בכל השנים הפרה קליניות אמרו לנו רק לחכות לשנים הקליניות, ושפנימית זה האבא והאמא של הרפואה, והנה הגעתי לפנימית, ולא טוב לי פה, וזה לא מה שרציתי, ואשכרה חיכיתי שלוש וחצי שנים לזה ועכשיו מה?

אני הולך לכתוב פה משהו שאמרו לי כבר במהלך הסבב, אבל הלוואי ומישהו היה מנער אותי כל בוקר לפני שהגעתי למחלקה ואומר לי את זה שוב ושוב ושוב:

פנימית זה לא כל הרפואה.

הייתי בטוח במהלך הסבב שטעיתי בבחירת מקצוע, ושכל ה"להוציא חולים בריאים לגמרי" היה נחמד בתור פנטזיה, אבל אז ראיתי בסבב ילדים ילד מדלג חודש אחרי שהוא היה מאושפז עם אוסטאומיאליטיס ברגל, ומטופלים יוצאים בסבבה שלהם ממחלקה כירורגית אחרי ניתוחי אפנדיציט וכיס מרה. הבנתי שיש סיכוי לא רע שאמצא את המקום שלי איפהשהו. 

אם אתם אוהבים פנימית זה מעולה - צריך מלא פנימאים טובים. אבל אם אתם לא מוצאים אם עצמכם שם, יש מגוון מטורף במקצוע הזה.

עברה שנה מאז הסבב פנימית שלי, ורק עכשיו הבאתי את עצמי לכתוב את הפוסט, ועם כל הקורונה הזה התחלתי לעבוד כעוזר רופא בבית חולים ושלחו אותי (איך לא) למחלקה פנימית. וזה עדיין קשה, ועדיין לא התאהבתי במקצוע, אבל ההלם כבר לא שם, וגם החוסר אונים נרגע, והיכולת שלי להכיל כאב גדלה, ואני פחות נבהל מהחולי והמוות, אז אני מצליח להתקרב יותר למטופלים, ואני מנסה לעזור להם במעט שאני יכול כרגע.

אני גם מבין שלפעמים החיים ממש ממש עצובים, ואני מנסה לחיות עם זה בשלום.