כשהגעתי לרפואה זאת היתה שנת
הלימודים האקדמאית הראשונה שלי. הייתי בת 22, עשיתי קבע ועבדתי שנה.
אפילו לא עשיתי טיול אחרי צבא.
הגדרתי לעצמי בשנה א שאני לא אעבוד למרות שהייתי יכולה להישאר על אחוזי
משרה נמוכים ולקבל משכורת ממש טובה. רציתי בשנה הראשונה להיות בראש שקט ולהשקיע
בלימודים. אז פסיכולוגית, בגלל שלא היה לי משהו אחר אמרתי לפחות בלימודים תצטייני.
לא הייתי כמו מישהו שהיו לו עבודה, ילדים, התנדבויות ומחויבויות אחרות שיתנו לו
סיפוק. המקום העיקרי של הסיפוק היה מהלימודים, אז ממש רציתי להצליח.
למרות שכולם ניסו להרגיע ולהגיד שהציונים לא כאלה חשובים, הייתי נורא
לחוצה. באופי שלי אני בנאדם דיי חרשן. אני לא אוהבת ללמוד אבל אני חרשנית. היה לי
נורא חשוב לדעת כל מה שאומרים בשיעור, להבין הכל ולהצליח כמה שיותר.
ופשוט לא הבנתי מה זה לימודים אוניברסיטאיים. זכרתי שבתיכון הקשבתי,
הבנתי וידעתי כל דבר שהמורה אמר כי הלימודים היו ברמה הרבה יותר נמוכה. ופה פתאום
בכימיה מתחילים לדבר איתך על כל מיני דברים תאורטיים שאתה לא מבין וזה נורא הלחיץ
אותי. הייתי יושבת על זה בבית ושוברת את הראש.
במקביל היו נסיעות ארוכות מהאוניברסיטה הביתה.
הכל יחד גרם לי ממש לוותר על חלק נכבד מהחיים החברתיים שלי. בין אם זה
חברים מהבית או חברים פה מהלימודים, לא כל-כך השקעתי בזה. היו מזמינים אותי לדברים
וגם אם לא היתה באמת סיבה חשובה הייתי דיי מנפנפת את זה.
ואז שמתי לב לקראת אמצע השנה שאני ממש מזניחה את החברים. גם לא עבדתי
בשום דבר ולא עשיתי שום מלגה. לא היה לי שום דבר גדול בחיים חוץ מחבר שלי
והלימודים.
ועדיין מרחתי את הזמן שלי ולא ניהלתי אותו כמו שצריך. וסתם, כי גם אם יש
משהו להשלים או ללמוד, אתה יכול לעשות רגע פאוזה קצרה ולפנות את הזמן שלך לדברים
אחרים.
בסמסטר ב הפרפקציוניזם ירד לי ממש מהר.
לא היו לי את הכוחות הנפשיים להמשיך ככה. אני לא טיפוס שיש לו קליטה מהירה
אז לא הצלחתי להבין את כל מה שאומרים. אז היום אני כבר יודעת לזהות מה חשוב ומה
פחות. וגם אם פספסתי משהו ותופיע איזה שאלה על זה במבחן זה לא סוף העולם.
מתחילים להבין שזה לא מלחיץ כמו שחושבים וקצת לזרוק. זה ממש חשוב
לנפש.
ברמה החברתית, כשעברתי עכשיו לתל אביב אמרתי לעצמי: "כל דבר
שמזמינים אותך את הולכת", ועד כה עמדתי בזה ממש יפה. אני לפעמים ממש מכריחה
את עצמי לצאת גם כשאני ממש עייפה כי זה ממש חשוב למצב
רוח שלי. אני לא נהנית מהלמידה אז החברים זה משהו שמוציא אותך מהשגרה ומפקס
אותך. זה תורם לי למצב-רוח ולביטחון העצמי. זה עוזר לי ללמוד איך להתנהל במצבים חברתיים,
משהו שלא תמיד ידעתי.
וזה נכון מה שאומרים, תמיד כשיש לך יותר דברים בלו"ז אז אתה לא
נמרח. עכשיו אני עובדת, יש לי 2 מלגות ואני מצליחה לעשות שלושה אימונים בשבוע. זה
היה אחד הטריגרים למעבר למרכז. רציתי לעשות כושר. לפני זה היו לי שעה ומשהו כל
כיוון של נסיעות והייתי מותשת.
ובכל זאת, בתקופות עמוסות צריך לעשות סדר עדיפויות. נגיד תקופת מבחנים
אני לומדת, אף אחד לא מדבר איתי בתקופת מבחנים.
אפשר לעשות הכל, אבל זה פשוט יבוא על חשבון משהו וצריך לבחור על חשבון
מה זה יבוא. אימון או כמה נקודות בציון, צריך לבחור.
בסה"כ הייתי מציעה להוריד את הרגל מהגז, הציונים לא משנים. יצא
לדבר עם מתמחים וסטאז'רים שאמרו לי שאלה השנים שאנחנו צריכים לדאוג בהן יותר לעצמנו
ופחות ללימודים. מן הסתם שיש את הזמן הבסיסי שצריך לשבת, אבל צריך גם לתת לעצמך
זמן כי אחרי זה פשוט לא יהיה וחבל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה