יום רביעי, 29 באפריל 2020

מבחנים בעל פה - איך ניגשים לכיף הזה?

אז צלחתם את היק"ר ואתם לקראת סוף סבב פנימית, ובפעם הראשונה בלימודים צריך להבחן בעל פה. זה מעבר דיי חד ממבחנים אמריקאים, ואולי קצת מלחיץ. בסבב פסיכיאטריה אמרו לנו כל חמש דקות שידע מקדים עוזר להרגיע חרדה. אז קבלו קצת ידע מקדים, יש מצב שחלק ממה שכתוב פה לא ירגיע אתכם, אבל עדיף שתילחצו קצת עכשיו, תכינו את עצמכם ואחרי זה תכנסו למבחן עם חיוך ותחושה נעימה בבטן.  

 

אז מה צריך לדעת על המבחן בעל פה? (מבטיח לסיים עם דברים טובים כדי לא לבאס לכם את היום)

  

זה מבחן הרבה פחות הוגן ממבחנים אמריקאים – המבחן הזה הרבה יותר דומה לחיים האמיתיים.

בניגוד למבחן אמריקאי, לא כל הנבחנים נשאלים אותם שאלות. כל אחד  מקבל חולה שונה עם מחלה שונה להיבחן עליו. אחרי זה יש מאגר כרטיסיות, בחלק מהן יהיו שאלות על דלקת ריאות ובחלק על אריתמה נודוזום. הם עושים מאמץ לדאוג לרמת קושי יחסית שווה אבל זה עניין של מזל אם נפלתם על שאלה שהכנתם עליה סמינר או על מחלה שלא חשבתם עליה מאז היק"ר.

 

נכון שהכרטיסיות זהות בבתי החולים השונים, אבל מי שנותן לכם ציון הם בוחנים שמתחלקים ל-3 קבוצות בהתפלגות נורמלית:

 

 

אין שום ביסוס אמפירי לגרף הזה, ציירתי אותו הרגע והוא בעיקר מוכיח שטוב שלא ניסיתי להתקבל לשנקר, אבל אני מהמר שהוא לא רחוק מאד מהמציאות. מה שחשוב לזכור פה זה שאין לכם שליטה איפה תיפלו בגרף

 

    שימו לב שכל שיטת הכרטיסיות נועדה למנוע פערים בציונים בין מחלקות, אם תדעו את החומר אתם תעברו לא משנה כמה הבוחן מניאק. יכול להיות שתיפלו על הבוחן הכי גרוע ותשלפו דווקא את הכרטיסייה שלא למדתם עליה (סיכוי קטן), או שתזכו בבוחנים מקסימים שייתנו לכם 100 וחיבוק וגלידה בסוף המבחן. בגלל שאין לכם איך להשפיע על זה, שווה לעבוד על השלמה ולהשקיע אנרגיה בדברים שיעזרו לכם לעבור את המבחן.  

  

אם תצליחו להישאר רגועים במהלך הבחינה זה יעזור לכם בקטע אחר - נכון שאתם במבחן בכתב ויש לכם בלאק אאוט אז אתם יכולים לעצום את העיניים, ללכת לhappy place שלכם ולחכות עד שהדברים יחזרו להסתדר בראש? אז פה זה קצת יותר קשה.

 

אפשר לבקש דקה לסדר את המחשבות, זה סבבה לגמרי ואפילו רצוי, אבל הבחונים בחדר בדקה הזו וזה יכול להרגיש קצת לא נעים, וכשנכנסים ללופ רע בגלל שאלה שלא ידעתם הלחץ יכול להמשיך אתכם לשאלות הבאות.

 

דיברנו קצת על התמודדות עם לחץ בפוסטים קודמים, אבל שווה ממש להשקיע בזה, כי אם תצליחו להישאר רגועים תוכלו לחשוב יצירתי, תוכלו לחייך לבוחנים, תוכלו להקרין רוגע ובעיקר לא תחבלו בכל העבודה הקשה שהשקעתם בללמוד למבחן. יש אנשים שזה בא להם בטבעיות ויש כאלה שזה יותר קשה להם - הכל טוב, גם אנטומיה לא ידעתם לפני שלמדתם, לא להילחץ במבחן בעל פה זה פשוט משהו נוסף ללמוד. אפשר להחליט שזה משהו שחשוב לכם ולהשקיע בו זמן.

 

עדיף ידע בסיסי על כל החומר מלדעת ממש טוב חלק מהחומר - במבחן עם 70 שאלות אפשר לוותר על חלק מהחומר ולגשת רגועים, במבחן עם 4 כרטיסיות, כשאחת הכרטיסיות נופלת על נושא שאין לכם מושג מה קורה בו, אז רבע מהמבחן הלך לכם, ומניסיון -לשבת מול בוחנים במצב הזה זה חרא, ואתם תישארו עם התחושה הזו גם בשאלה הבאה. עכשיו אי אפשר להימנע מזה לגמרי, תמיד יכולים לתקוע אתכם עם כרטיסיה ממש רעה (לא נפוץ), אבל אם אתם רואים בשחזורים שאלה על נושא שאתם לא מכירים , שווה ממש ללמוד אותו לפחות ברמה הבסיסית.

 

לכל מבחן יש את השאלות הקבועות שלו - תלמדו אותם טוב. יש בשחזורים השאלות שחוזרת כמעט באותה צורה כל שנה, נגיד החולה עם הדלקת ריאות בפנימית. תלמדו אותם טוב ותרוויחו פעמיים. יש סיכוי גבוה שהם יופיעו ככה שתקבלו את הנקודות על השאלה. בנוסף אתם תהיו מבסוטים ומלאי בטחון בתשובה, הבוחנים יהיו מרוצים, ואתם תיכנסו לשאלה הבאה אחריה עם חיוך. זה גם יכול להחזיר לכם את הביטחון אם השאלה לפני זה לא באה לכם בטוב, בקיצור כיף גדול.

 

 

המבחן הוא עם אוריינטציה קלינית, וברגע שתצליחו להבין מה רוצים מכם יהיה לכם הרבה יותר קל ללמוד. מגיע חולה לבית חולים, מה עושים איתו? תדעו מה עושים איתו תעברו את המבחן. אנמנזה, בדיקה פיזיקלית, אבחנה מבדלת, מחפשים ממצאים ושואלים שאלות רלוונטיות לדברים שאנחנו חושדים בהם, מקבלים תוצאות לבדיקות וההדמיות שעשינו, עושים אבחנה, מטפלים בחולה, החולה מסתבך, מטפלים בסיבוכים, החולה מבריא ואתם עברתם את הבחינה.

 

זה אולי מרגיש לכם כמו מלא דברים עכשיו, אבל זאת הצורת חשיבה שתשמש אתכם עכשיו ובהמשך עם כל חולה אמיתי שתטפלו בו כשתהיו רופאים.

 

עכשיו כשמבינים שזה מה שחשוב כל הגישה שלכם ללמידה משתנה. פתאום ללמוד אבחנה מבדלת זה ממש הגיוני כי זה עוזר לכם לטפל בחולה. לעומת זאת, אם יש טיפול אנטיביוטי מסויים שעוזר למחלה, אפשר לזכור אותו ועוד אחד, אבל אם לא תכירו את כל המיליון אלטרנטיבות זה לא מה שיפיל אתכם בבחינה.

 

יהיה לכם גם יותר קל להציג את החולה בצורה מאורגנת – שמעתי איזה אלף טיוטורים אומרים שהבוחנים רוצים לראות שאנחנו חושבים כמו רופאים, שזה דיי הגיוני כי אנחנו אמורים להיות רופאים בסוף. הם עפים על זה שמישהו מגיע לתשובה הנכונה בצורה שהראתה את כל המהלך שתיארתי מקודם, ואם הדברים שאמרתם היו הגיוניים, יש מצב טוב לקבל את כל הנקודות גם אם טעיתם באבחנה (ההפך גם נכון, הם יכולים להתבאס עליכם אם תתנו ישר אבחנה, גם הם היא נכונה, פשוט כי קפצתם אליה בגלל סימפטום אחד ולא חקרתם לעומק את האופציות שלכם).

 

אלא אם כן אתם ממש סגורים על נושא מסוים, אל תנדבו מידע – זה קורה לי בכל מבחן השטות הזאת. אם שואלים אתכם שאלה, תנסו לענות עליה בצורה הכי מדויקת וממוקדת שאתם יכולים, אם הם ירצו שתפרטו או תרחיבו הם יבקשו מכם. הסיבה לקמצנות המילולית הזו היא שאתם שוחים במים ממש עמוקים עם כל הרפואה הזה, על כל דבר שאתם יודעים יש איזה 20 שאתם זוכרים במעומעם ו-100 שבחיים לא שמעתם עליהם. השאלות במבחן יחסית ממוקדות, אבל הבוחנים יכולים לגלוש אתכם למקומות שאתם לא מכירים, זה לאו דווקא מרוע לב, מבחינתם השיחה פשוט התגלגלה לשם, עכשיו אין לנו שליטה על המקומות שאליהם הם ייקחו את המבחן, אבל אנחנו לא רוצים לעזור להם. דוגמא להמחשה :

 

"מה הטיפול המרכזי ל-X?"

"הטיפול הוא Y, ויש גם את Z שמשתמשים בו אם המטופל רגיש ל-Y"

"יפה מאד, אתה יכול לספר לנו את ההבדל במנגנון הפרמקולוגי בין Y ל-Z שבגללו אנשים שרגישים ל-Y יכולים לקבל את Z?"

"אממממ, אממממ, אולי משהו שקשור לאוקסידציה?"

 

שימו לב שהשאלה לא היתה על Z, השאלה היתה על Y, אם הנבחן היה שומר על הפה שלו סגור Z היה נשאר בעמוד 3200 של הריסון ולא רואה אור יום עד שלב א, אבל עכשיו הבוחן המשועמם החליט לשאול שעלה שעלתה לו לראש. אף אחד לא יכשיל אתכם על זה שלא תדעו שאלה כזו, אבל זה מבאס לדעת שחפרתם לעצמכם בור סתם, וזה גם מסיים שאלה שידעתם את התשובה אליה עם תחושה שלא ידעתם, וחבל.  

 

אם אתם לא יודעים, אל תנסו לחרטט אנשים שמתמחים במקצוע שלמדתם עליו עכשיו גג שלושה חודשים.  צריך לעשות שינוי פאזה ממבחן אמריקאי שם תמיד עדיף לנחש, למבחן בעל פה, שחירטוט קיצוני יכול לעצבן בוחן ולשנות את כל האווירה של המבחן. אפשר להגיד, "אני לא בטוח אבל לאור ככה וככה אני מעריך שהתשובה היא X". ככה אם צדקתם יופי ואם לא אז הם ידעו מראש שאתם לא באמת סגורים על זה והכל טוב. 

 

אולי לא תדעו לענות על הכל, וזה ממש בסדר - זה מלא חומר כל הרפואה הזה, לאף אחד אין ציפייה שתדעו הכל, וזה בסדר לא לדעת דברים. ואם יש משהו ממש ממש בסיסי שידעתם אבל כשהבוחן שאל לא היה לכם מושג, זה גם בסדר וזה קורה לכולם. אם תכינו את עצמכם נפשית לתחושה הזו תוכלו לקבל את זה באהבה ולהמשיך לשאלה הבאה. 

 

אתם יודעים מלא מלא חומר והרוב המוחלט של הסטודנטים עוברים את המבחנים בעל פה בציונים אש. וגם אם קרה ונכשלתם הכל טוב ויש מועד ב. למי שחשובים לו הציונים, הממוצעים למבחנים בעל פה יותר גבוהים מהממוצעים בשנים הפרה קליניות, מה שמראה שגם יודעים את החומר וגם הבוחנים ברובם המוחלט בראש טוב. זה חשוב ממש לזכור, גם עם כל הלחץ וכל השינויים האלה שתיארתי, דברים מסתדרים בסוף.

 

זהו זה מה שעולה לי לראש כרגע, כמובן שגם שווה ללמוד את החומר זה גם יכול לעזור קצת. אם יש לכם עוד רעיונות אתם ממש מוזמנים לרשום אותם בתגובות - זה יעזור לדורות הבאים

 

מלא בהצלחה בסבבים הקליניים :)

 


יום שישי, 24 באפריל 2020

תובנות על החיים מסבב פנימית


התחלתי לכתוב פוסט על השנים הקליניות עם עצות ומסקנות כמיטב המסורת של הבלוג, אבל אחרי איזה שעה הבנתי שיש פוסט שחשוב לי לכתוב קודם, זה שמספר על החוויה שלי מפנימית. 


אני משתף פה חוויה אישית לגמרי, חברים שאני אוהב ומעריך בטירוף עפו על הסבב הזה בקטע אחר, אבל לי היה קשה, יותר קשה ממה שדמיינתי שלימודי הרפואה יכולים להיות. 


המחלקה שהייתי בה היתה מדהימה. כולם היו מקצועיים, נחמדים למטופלים והכי רוצים ללמד בעולם, הם דרשו מאיתנו מלא אבל דרשו מעצמם יותר, חשוב לי ממש להגיד את זה כדי שלא תחשבו שאני מבקר פה את המחלקה שהייתי בה, או מתחיל לזעוק את זעקת מערכת הבריאות (זעקה שצריכה להישמע, פשוט לא בפוסט הזה). 


אז מה קרה שם בעצם? ברמה הכי בסיסית, לא הייתי מוכן לממדי הכאב האנושי שנתקלתי בו במחלקה. הייתי בעבר במחלקה פנימית בתור מלווה, אבל אז הייתי שקוע באדם אחד ובכאב שלו. הפעם הגעתי למחלקה, וביום השני כבר לקחתי דם למטופלים בבוקר, ואין לי כל-כך מושג מה אני עושה כי למדתי איך עושים את זה יום קודם. חלק מהמטופלים לא היו צלולים, וחלק היו מונשמים, והם לא הבינו מה קורה, ופתאום העבודה שלי היתה לדקור אותם, וזה כאב להם, ואף פעם לא באמת השקעתי מחשבה בזה שאני אצטרך להכאיב לאנשים בעבודה הזו, שבשביל לקבל את הבדיקות מעבדה של המנינגיטיס, רופא צריך להכניס למטופל מחט לתוך העמוד שדרה, ושלפעמים גם המטופל הזה לא צלול, והוא מבוהל, והוא מקופל, ועמדתי שם, ואני אמור להפיק מכל העניין הזה ברמה הלימודית, אבל אני בהלם, אני פשוט בהלם. 


ונחשפים למוות, ולחולים מורדמים שהגיעו למצב כל-כך קשה שכבר כמעט אי אפשר למצוא להם ורידים כי הכל בצקתי, ולחולים שדיברת איתם וצחקת איתם ואתה חוזר ביום ראשון ומגלה שהם נפטרו בסוף שבוע, ומצאתי את עצמי מעביר את היום במחלקה עם הבעת פנים רגילה לגמרי, מגיע הביתה ופשוט מתפרק בבכי, כי בנאדם צעיר השאיר משפחה שלמה קרועה מכאב בבית חולים, וכי אישה שלקחתי לה דם הסתכלה עלי ואמרה לי בפנים מבולבלות שהיא לא מבינה איך זה קרה לה כי היא חיה כל-כך בריא ואיך יכול להיות שהיא הולכת למות? ואני מה אני יכול לעשות?  לקחת לה דם? אני מקשיב אבל אני אפילו לא מפנים את מה שהיא אומרת, ושלושה שבועות אחרי זה, כשאני הולך ברחוב, פתאום זה עולה לי שוב, המבט הזה, המבולבל, המפוחד, שהשתקף אצלי בעיניים כשהרגשתי כל-כך חסר אונים. 


ועכשיו תתחיל ללמוד רפואה. 


מה זה בעצם ללמוד רפואה במחלקה פנימית? זה לשבת בישיבות בוקר, לנסות לעקוב, כשכל הצורת דיבור והצגת המטופלים חדשה לך לגמרי, וגם שהם מדברים לאט בשביל הסטודנטים זה מרגיש לך מהר, ופה ושם שואלים אותך שאלות, ואחרי זה עושים לך הרצאות. עיקר העבודה היא עם חולים שנותנים לך לעשות להם קבלה לתרגול, כאילו אתה הרופא שמקבל אותם למחלקה וצריך לעשות לברר את הרקע שלהם, את הבעיה שבגללה באו, התרופות והטיפול שהם מקבלים כרגע, ולהציע תוכנית להמשך. 


אתה נדרש להתחיל לחשוב כמו רופא, שזה דיי הגיוני כי אתה לומד רפואה, אבל בפעם הראשונה שאמרו לנו את זה הסתכלנו על הטיוטור ואמרנו לו "איך אנחנו יודעים איך מטפלים בו?" והוא ענה תקראו, ותגלו לבד ואם אתם לא מסתדרים נעזור לכם. 


עכשיו קבלות זה מלא עבודה, וזה מלמד המון, אבל זה מעמיס, ותוסיפו לזה יום בשבוע שאתם נשארים לתורנות בערב, כשכל הימים האחרים הם עד ארבע וצריך להכין קבלות, והרבה זמן פנוי בשבוע אין לכם. (העומס הוא תלוי בית חולים, יש מקומות עם הרבה פחות לחץ, תחליטו מה יותר חשוב לכם ואפשר לעשות מחקר מראש אל איזה מחלקות לבקש)


אז היה צריך ללמוד צורת חשיבה חדשה לגמרי מזו של השנים הפרה קליניות. המוח עובד אחרת בפיתוח אבחנה מבדלת, בבניית תוכנית טיפולית, במחשבה איזה בדיקה צריך להזמין באיזה מצב ולמה. וכמו כל דבר חדש, זה לא הולך חלק בהתחלה.


אה, ויש גם ארגזים של מידע שצריך לדחוף לראש, חלק ממנו כבר שם מהיק"ר, אבל לכו תזכרו את כל מה שהיה ביק"ר ותוסיפו לזה מלא ידע יישומי כמו בדיקה פיזיקלית. 


ללמוד חשיבה קלינית זה ממש מגניב, והרבה מהחברים שלי שעפו על פנימית העריכו את האתגר שיש בתחום הזה, שכל-כך מגוון, ומערב כל-כך הרבה מערכות שמשפיעות אחת על השנייה. אבל אני באופן אישי פחות התחברתי לזה.


כשדמיינתי רפואה לפני שהתחלתי ללמוד רציתי לפתור לאנשים בעיות, שיגיעו עם משהו ויצאו בריאים (או לפחות עם שיפור משמעותי). אבל הסבב במחלקה הפנימית הראה לי שחלק גדול מהעיסוק הוא טיפול בחולים כרוניים, סוכרתיים, חולי COPD, חולי אי ספיקת לב, חולים שהמטרה הטיפולית שלך היא לייצב אותם מספיק בשביל שיוכלו לחזור לנהל את החיים שלהם בקהילה. זאת עבודה חשובה בטירוף, אבל לא התחברתי אליה, והבנתי שאני לא רוצה לעשות את זה, וזה שבר אותי בקטע אחר, כי בכל השנים הפרה קליניות אמרו לנו רק לחכות לשנים הקליניות, ושפנימית זה האבא והאמא של הרפואה, והנה הגעתי לפנימית, ולא טוב לי פה, וזה לא מה שרציתי, ואשכרה חיכיתי שלוש וחצי שנים לזה ועכשיו מה?


אני הולך לכתוב פה משהו שאמרו לי כבר במהלך הסבב, אבל הלוואי ומישהו היה מנער אותי כל בוקר לפני שהגעתי למחלקה ואומר לי את זה שוב ושוב ושוב:


פנימית זה לא כל הרפואה.


הייתי בטוח במהלך הסבב שטעיתי בבחירת מקצוע, ושכל ה"להוציא חולים בריאים לגמרי" היה נחמד בתור פנטזיה, אבל אז ראיתי בסבב ילדים ילד מדלג חודש אחרי שהוא היה מאושפז עם אוסטאומיאליטיס ברגל, ומטופלים יוצאים בסבבה שלהם ממחלקה כירורגית אחרי ניתוחי אפנדיציט וכיס מרה. הבנתי שיש סיכוי לא רע שאמצא את המקום שלי איפהשהו. 


אם אתם אוהבים פנימית זה מעולה - צריך מלא פנימאים טובים. אבל אם אתם לא מוצאים אם עצמכם שם, יש מגוון מטורף במקצוע הזה.


עברה שנה מאז הסבב פנימית שלי, ורק עכשיו הבאתי את עצמי לכתוב את הפוסט, ועם כל הקורונה הזה התחלתי לעבוד כעוזר רופא בבית חולים ושלחו אותי (איך לא) למחלקה פנימית. וזה עדיין קשה, ועדיין לא התאהבתי במקצוע, אבל ההלם כבר לא שם, וגם החוסר אונים נרגע, והיכולת שלי להכיל כאב גדלה, ואני פחות נבהל מהחולי והמוות, אז אני מצליח להתקרב יותר למטופלים, ואני מנסה לעזור להם במעט שאני יכול כרגע.

אני גם מבין שלפעמים החיים ממש ממש עצובים, ואני מנסה לחיות עם זה בשלום.