קצת עלינו ועל הבלוג

אם היינו רוצים להגדיר המטרה של "הגריי מחייב" במשפט אחד, הוא היה "להוריד את חוסר הוודאות לגבי לימודי רפואה".

יש פתגם שאומר שהחלק הכי קשה בלימודי רפואה זה להתקבל,  וזה נכון (סטטיסטית לפחות). הרוב המוחלט של מי שהתקבלו ללימודי רפואה סיימו אותם. זה אולי מסביר את הכמות האסטרונומית של האתרים שמנסים לעזור למועמדים להתקבל ללימודים.

מצד שני, כמעט ואין אתרים שמתארים בצורה נגישה ואמינה את הלימודים עצמם - אז פתחנו את הבלוג.  

כשהתחלנו לכתוב את הבלוג היינו קבוצה של סטונדטים בשנה השנייה שלנו ללימודים. כולנו הרגשנו לפני זה את תחושת חוסר הוודאות לגבי מה הולך לבוא. לא היה לנו באמת מושג למה אנחנו נכנסים. רצינו לדלות מידע, להבין קצת יותר למה מצפים, מה יהיה קשה, מה יהיה כיף, ממה לדאוג באמת וממה כולם סתם נלחצים.

אז שאלנו את מי שיכולנו. חברים שלמדו במחזורים מעלינו, קרובי משפחה ואת הסטודנטים משנה א שארגנו את היום הפתוח.

כולם היו מדהימים וענו. אבל גילינו שכל אחד חווה את הדברים אחרת לגמרי. שלושה אנשים שהיו באותה סיטואציה סיפרו דברים ממש שונים. 

האמת? גם לא היה לנו את מי לשאול על הכל כי פשוט לא הכרנו מספיק אנשים. אם רצינו לדעת משהו על שנה רביעית ולא הכרנו מישהו אז סמכנו על חבר שמכיר חבר. 

אז פתחנו את הבלוג וסיפרנו על הלימודים בזמן אמת. מה היה טוב, מה היה רע, ובעיקר בעיקר דברים שרצינו לדעת קודם. בינתיים הספקנו לסיים את הלימודים, והדברים שהעסיקו אותנו בשנה א התחלפו בדברים אחרים שמעסיקים אותנו בסטאז' ובהתמחות. 

אנחנו מקווים שהבלוג יעזור לכם להבין קצת יותר לאן אתם נכנסים, ושההבנה הזו תקל עליכם. 

בהצלחה :)

להיות עם ולהרגיש בלי – ללמוד רפואה מהבית

רוצים ללמוד את החומר מהר, לצאת כל ערב, ולהחזיק עבודה במקביל ללימודים?

זה ממש פשוט:

אל תגיעו לאוניברסיטה.

האמת שלפעמים יכריחו אתכם לבוא. אולי גם תעדיפו להגיע לכל השיעורים, וזה ממש סבבה. המטרה של  הפוסט הזה היא לשתף אתכם בגישה שתפנה לכם המון המון זמן. יש לה יתרונות, יש לה חסרונות, וחלק נכבד מהסטודנטים מאמצים אותה, אז בואו נתחיל...  

  

השאלה הראשונה היא "למה שאני ארצה ללמוד בלי להגיע לאוניברסיטה?" הרי הנחת המוצא היא שמגיעים. שתי הסיבות המרכזיות הן:

1.      ללמוד את החומר בהרצאות.

2.      החברה.

לגבי החברה, בעיקר בשנה א', אין אלטרנטיבה. אם אתם רוצים להכיר את האנשים שהולכים ללמוד אתכם בשש השנים הקרובות, כדאי שתגיעו. וגם אחרי שכבר הכרתם את כל הפקולטה, עדיין יש משהו כיף בתחושה הזאת של לעבור את השנים האלו יחד.

היופי הוא, שברגע שאתם מכירים, אפשר להיפגש גם מחוץ לאוניברסיטה. בנוסף, הפקולטה סידרה לכולנו שיעורים עם נוכחות חובה אז מתראים לפחות פעם בשבוע.

ובכל זאת, יש סטודנטים שבוחרים לא להגיע לשיעורים. למה?

לדעתי, הסיבה המרכזית היא הזמן. אחרי כמה שבועות באקדמיה מבינים ששיעורים הם ניצול זמן ממש, אבל ממש לא יעיל.

קחו יום לימודים סטנדרטי. קמתם בבוקר, נהיה אופטימיים ונגיד שלוקח לכם חצי שעה להגיע ללימודים ושהגעתם בדיוק לתחילת השיעור הראשון. השיעורים הם בד"כ 45 דקות עם הפסקה של רבע שעה בין שיעור לשיעור. אז יום מלא של 8 שעות, שמתחיל בשמונה ורבע ונגמר ב-4 כולל 6 שש שעות נטו של הוראה. תוסיפו עוד חצי שעה נסיעה חזרה ו9 שעות מהיום שלכם הלכו. שימו לב שבד"כ אין הפסקה של חצי שעה בצהריים אז אוכלים באחד השיעורים (ככה אתם ממש מרוכזים).

אבל זאת רק ההתחלה. כמעט כל הקורסים מסוכמים ממש טוב משנים קודמות, ועל רוב הקורסים אפשר לעבור בחצי מהזמן שלוקח למרצה לעבור על החומר בכיתה. זה מתאפשר כי בסיכום אין שאלות של סטודנטים, אין בזבוז זמן על התארגנות אחרי הפסקה, אין תקלות במקרן ואין מרצים שמדברים ממש ממש לאט. אבל בואו נהיה שמרנים ונגיד שחסכתם רק שליש מהזמן. הורדתם 6 שעות הוראה נטו ל-4 שעות למידה מול סיכומים.

גם אם תוסיפו רבע שעה הפסקת קפה אחרי כל שעה שישבתם על הסיכומים, אתם עדיין עומדים על 5 שעות למידה. זה אומר שקיבלתם הרגע 4 שעות מהחיים שלכם במתנה. זה מלא. זה נותן זמן לעבודה, לחברים, לתחביב חדש. תנסו לדמיין לכמה זה מצטבר ב-3 שנים פרה-קליניות. אתם יכולים להספיק ללמוד עוד מקצוע!

בנוסף, ברמה האישית, אני מרגיש שהלמידה היא הרבה יותר יעילה. קרה לכם פעם שהייתם בשיעור ומצאתם את עצמכם מבלים חצי שעה בפייסבוק? הפסדתם מכל כיוון, גם נסעתם עד לשיעור, גם מצאתם את עצמכם מתבאסים על זה שכל החברים שלכם עדיין בדרום אמריקה, וגם הספיקו ללמד את כל גף תחתון ברבע שעה שלא הקשבתם. (אגב, זה לא מפתיע שמשעמם בהרצאות, צורת הלימוד לא ממש השתנתה כבר מאות שנים)

קורה גם שאתם מבינים נושא מסוים מיד, בסיכום הייתם עוברים עליו ב5 דקות, אבל המרצה הסביר אותו במשך חצי שעה. מצד שני, מלמדים נושא שלא הבנתם בחמש דקות וממשיכים הלאה. הסיכום לא ממשיך הלאה, הוא אתכם עד הסוף המר.

מצד שני, יש אנשים שקולטים הכי טוב בהרצאות וזה ממש אחלה. אם אתם כאלה אז אני רוצה להודות לכם באופן אישי כי בזכותכם אף אחד לא בודק נוכחות ומכריח אותי להגיע לשיעורים J

אבל לא הכל ורוד ולכל חיסכון בזמן יש מחיר. הבעיה מספר אחת היא משמעת עצמית. למי יש כוח באמצע סמסטר לקום ולשבת 4 שעות על סיכומים? מהר מאד מגיעים למצב שלומדים קורסים שלמים בתקופת מבחנים. זה אפשרי, אולי, אבל זה לא ממש נעים. אז שווה לפתח משמעת. בהצלחה עם זה.

בעיה נוספת היא שגם אם אתם רוצים להיות ממש "על החומר", אז מחליפים מרצים, משנים סילבוסים ונותנים כל מיני מטלות להגשה מהיום לעוד שבוע. צריך להיות בקשר עם המחזור ולשים לב להודעות בפייסבוק כדי לא לפספס איזה תאריך להגשה או חמור מכך – ללמוד חומר שהוסר מהסילבוס.

אבל זה ממש לא שחור לבן. יש שיעורים שתחליטו ששווים הגעה כי המרצים מדהימים. בנוסף מומלץ בחום להגיע לתרגולים של שנה א, גם אם הם לא חובה. גם ככה תגיעו לשבוע הראשון וזאת אחלה הזדמנות לראות למה חשוב לכם להגיע ולמה קצת פחות.

בסופו של דבר, היתרון בלא להגיע הוא גם החיסרון – לימודי הרפואה הפרה קליניים הופכים לעוד חלק בחיים שלכם. משימה נוספת במקביל לעבודה, למשפחה ולכל מה שתרצו להכניס לכל הזמן הפנוי בו זכיתם. הזמן בא על חשבון ה"חוויה הסטודנטיאלית". אתם תרגישו קצת פחות סטודנטים וקצת יותר "אנשים שעושים כל מיני דברים וגם לומדים רפואה".

אז תבחרו מה שבא לכם, ושיהיה מלא בהצלחה!

  

לקחים משנה א – ראיון עם סטודנט

מה נראה לך חשוב לדעת לפני שנכנסים לשנה א?

לדעת לחלק את  הזמן שלך נכון. אני חושב שבמהלך הסמסטר צריך לדעת באיזה מקצועות אפשר לזרום ובאיזה מקצועות צריך להיות על החומר. לא צריך להגזים, לא צריך לדעת הכל בעל-פה במהלך כל הסמסטר, זה מלא עבודה מיותרת, אבל צריך לדעת איפה כן להשקיע.

אני חושב שגם צריך מלכתחילה לדעת לאיזה ציונים אתה מכוון. אתה רוצה PhD אז אתה צריך לכוון ל85, אם מסיבה לא מובנת אתה רוצה להיות מצטיין דיקן כדאי לך לקרוע את התחת ממש. באת כדי להיות רופא ואתה לא צריך ציונים גבוהים במיוחד רק כדי להרגיש טוב עם עצמך? תכוון ל80 כדי להיות בטווח היפה מעל 75. בשביל להגיע לזה אתה צריך להשקיע הרבה בתקופת מבחנים וקצת בדברים ספציפיים במהלך הסמסטר ואז זה משאיר הרבה זמן בשביל לעבוד/להתנדב/לחקור/מה שמעניין אותך לעשות.

איך מבדילים בין קורסים שאפשר לזרום בהם לקורסים שדורשים השקעה?

שואלים סטודנטים משנים קודמות. הייתי עוקב אחרי החומר בקורסים הממש גדולים שדורשים מלא ידע. אנטומיה חייבים להגיע מוכנים לדיסקציות, כי אתה במילא כבר שם שעתיים, אז אתה יכול לבזבז את הזמן או שאתה יכול לבוא מוכן. אז הייתי מוותר על שאר היום ומגיע מוכן לדיסקציה וזוכר את הדברים.

לא הייתי מתכונן לכל שיעור – אפשר, הרבה אנשים עשו את זה, אני לא עשיתי את זה, (לא שהיתה לי הצלחה מסחררת אבל גם לא השקעתי בדיסקציות). 

כימיה אורגנית וביוכימיה אלו קורסים שצריך להיות עליהם. אני חושב שעל רוב שאר המקצועות אפשר לתת גז בתקופת מבחנים, פשוט צריך לראות כמה זמן יש לך ללמוד למבחן כדי לדעת אם זה מספיק זמן או שצריך להתכונן לזה מראש.

סטטיסטיקה-אפידמיולוגיה להשקיע. זה ים נקודות קלות שאפשר להוציא בהן ציון גבוה.

דיברת על זה שלא הצלחת לנהל את הזמן בסמסטר הראשון. במה זה התבטא?

זה שילוב של  הרבה דברים. הרבה אנשים לפני הלימודים אמרו לי "אתה לא צריך להשקיע" – שזה קצת נכון – יש הרבה אנשים שמשקיעים יותר מדי, אבל לקחתי את  זה לכיוון ההפוך. בנוסף היו לי מלא דברים במהלך הסמסטר שבאו לי ממש לפני המבחנים.

מה עם התקופת מבחנים?

תקופת מבחנים זה סיוט, צריך לבוא לזה מוכן – זאת תקופה שאתה לא יוצא מהבית. צריך משבועיים לפני התקופת מבחנים להבין שזאת מלחמה ולהילחם עד טיפת הקפה האחרונה.

זה נגמר בסוף – יש פעמיים בשנה תקופה של חודשיים שאין לך חיים. צריך להשלים עם זה, להבין את זה ולתת שם בראש. אם אתה רוצה לקבל ציונים מאד גבוהים אתה צריך להשקיע כל הסמסטר ובתקופת מבחנים, אם אתה רוצה לקבל ציונים סבבה אתה צריך להשקיע בתקופת מבחנים ומעט בסמסטר. אפשר לקבל גם ציונים סבבה על ידי השקעה אחידה לאורך זמן. זה לוקח יותר זמן אבל אולי זה יותר בריא נפשית, אני לא הצלחתי להכריח את עצמי.   

איך מתמודדים נפשית עם חודשיים של תקופת מבחנים?

קודם כל עושים קצת הפסקות. דבר שני לומדים עם אנשים. כשלמדתי לבד נכנסתי לדיכאון ולא הצלחתי להתקדם בכלום. כשלמדתי עם עוד אנשים היה לי כיף ואז זה סבבה. הכי טוב היה ללמוד עם עוד בנאדם אחד ביחד למבחן. זה כיף, הלימודים הופכים להיות חוויה מעניינת, בוחנים אחד את השני, היו לי חוויות טובות עם כמה אנשים במהלך הסמסטר. אבל אם לומדים ביחד אז לא יותר מאחד מקסימום שניים. כשהיינו שלושה כבר התבלגנתי.

אפשר גם פשוט לשבת עם עוד אנשים וללמוד באותו המקום, את ההפסקות עושים יחד אז זה סבבה. ללמוד בסביבה עם אנשים אחרים גם מחייב אותך ללמוד.

לגבי הקושי - זה קשה אבל החיים קשים. כולנו כנראה נעבור ועברנו דברים יותר קשים מתקופת מבחנים.  אז אתה לא מבלה ולא הכי כיף לך בעולם. מצד שני – אלה פחות מארבעה חודשים בשנה, וכל שאר הזמן אתה הרבה יותר מאושר מתלמידי הנדסה. 

להתחיל הכי חזק שלך ולהגביר את הקצב

הפוסט הזה מיועד בעיקר למי שעוד לא למד באקדמיה. לא יודע מה איתכם, אבל כשאני התחלתי את הלימודים כל מה שחשבתי זה: "נכון, עכשיו זה אוניברסיטה אז זה טיפה יותר קשה, אבל אלפים עברו את זה לפני ועוד אלפים אחרי, אז כמה נורא זה כבר יכול להיות? יהיה קשה, לא נורא נשקיע בסוף יהיה טוב".

היום אני יכול לומר לומר שהייתי לא פחות מאידיוט, המרצים באים מדברים אליך כאילו אתה כבר שורק את החומר, בתרגול אין בעיה שתשאל שאלות "רק אם אפשר תשמרו את השאלות לסוף" ואז לך תבין מה המתרגל רוצה.

כמובן שלכל הבעיות הללו יש פיתרון שהוא לכאורה מאוד פשוט: בסוף היום נעבור על החומר שוב בבית, נעבור על המצגת, נקרא את ההערות, אולי שווה אפילו לשבת לסכם מקצוע אחד, שניים או בעצם את כולם?

ככה בערך הייתה ההתחלה של שנה א' מבחינתי, היו שיעורים שהצלחתי לעקוב והיה נהדר, שרפתי את המקלדת של המחשב ותיעדתי כל מילה, והיו כאלה שלא. איך שהיום הסתיים חזרתי לדירה והתיישבתי לעבור על ההרצאה בשנית ולעיתים גם בשלישית, תוך כדי שאני מסכם את החומר.

בין מצגת לסיכום כמובן שצריך להכין את התרגיל בכימיה אורגנית, כללית וגם בסטטיסטיקה. בסוף השבוע השני החלטתי שהבנתי את הרעיון, וכדי לעמוד ביעד של ממוצע של 90+ כל מה שצריך לעשות זה לוותר על שעת שינה פה ושם, ספורט, חיי חברה קצת והינה אני נוגע ביעד.

מהר מאוד הגיע סוף שבוע שלוש והבנתי שמדובר בעיניין לא ריאלי, אם אני לא עייף ולחוץ אז אני סתם עצבני. ובלימודים - ממה שהיה אפשר להנות כבר לא יכולתי להנות. בנקודה הזו הבנתי שאין מה לעשות ונחשב מסלול מחדש, המשכתי להגיע לכל השיעורים, אבל הפסקתי לסכם כל מקצוע. סיכמתי רק קורסים שלא היו להם סיכומים או שחשבתי שבאמת חיוני לסכם, הפסקתי להלחיץ את עצמי מתרגילים להגשה ואפילו סטטיסטיקה שם מגישים תרגילים בזוגות, אני ובת ההזוג שלי חילקנו את התרגיל בינינו חצי חצי במקום שנעשה את כולו מהתחלה ועד הסוף יחד.

יותר מהר ממה שחשבתי הגיע תקופת מבחנים, ואני Full speed a head דואג להתכונן לכולם, יוצא מנקודת ההנחה שלמדתי כל כך הרבה תוך כדי הסמסטר כך שבמהלך תקופת המבחנים יהיה לי פחות קשה ופחות עמוס מאחרים, כבר ציינתי שהייתי אידיוט בהנחות שלי? למדתי לא פחות קשה מאחרים ובחלק מהמקצועות גם הצלחתי פחות ממה שחברים אחרים הצליחו והשקיעו פחות ממני.

בסמסטר ב' שיניתי מדיניות, המרצה לא מעניין? לשיעורים שלו אני לא מגיע, אני אשב אקרא את הסיכום, אדאג להיות על החומר, ולעיתים בחצי מהזמן שזה לוקח למרצה ללמד אותי. אני מתמקד במה שמעניין אותי או קשה לי ומה שברור לי וקל לי אני ממשיך הלאה. הפסקתי לסכם, בכלל לא סיכמתי כלום, רשמתי הערות פה ושם אבל לא משהו שאפשר לקרוא לו סיכום. כן בחרתי להשקיע יותר בחיי חברה ובעצמי, לישון יותר, קצת יותר טלוויזיה ואם חברים מחליטים לצאת באופן ספונטני, אז כן - לימודים יחכו למחר. בסוף סמסטר ב' הגעתי לתקופת מבחנים עם אותה המוטיבציה, השקעתי אותו דבר כמו בקודמת, הצלחתי יותר מבסמסטר א' ולאורך סמסטר ב' נהנתי יותר.

ניראה לי שבנוסף לזה אחת המסקנות החשובות הן, הממוצע שלך הוא מעל 75? אז למה לעזאזל אתה בלחץ? הממוצע שלך מעל 75? אז למה אתה בכלל חושב על לגשת למועדי ב'?

יש לנו 6 שנים של אקדמיה ועוד נצח של לימודים שכבר יהיו מכווני התמחות, חבל להחליט להתאבד על הכל כבר בשבועות הראשונים, שמרו את הכוח שלכם, קחו בפרופורציה ובעיקר אל תלחיצו את עצמכם, חבר טוב אמר לי "גם אם יקשרו חמור במשך 6 שנים לסאקלר הוא גם יהיה רופא".

מבחנים, שחזורים ומה שביניהם

בלימודי רפואה לומדים דיי הרבה חומר. על החומר הזה צריך להיבחן. בפוסט הזה אני אנסה להסביר קצת על אופי המבחנים שעשינו וממה כדאי להיזהר.

המבחנים בפקולטה הם אמריקאים. מבחנים אמריקאים משקפים ידע בצורה פחות טובה ממבחנים פתוחים בכתב. מצד שני הם חוסכים כסף כי לא צריך בוחנים. בנוסף, בגלל שאין תשובות בכתב, כל הערעורים (ויש דיי הרבה כאלה), הם על השאלות והמסיחים השונים שהופיעו במבחן.

לדעתי יש בעייתיות בזה שהמבחנים הם אמריקאים ולא "פתוחים". סטודנט שלומד רק למבחנים אמריקאים מתחיל לחשוב וללמוד בצורה מסוימת. אפשר להצליח במבחנים מבלי להבין את החומר ומתמקדים בשינון פרטים קטנים על חשבון הבנה. מעבר לזה, המבחנים האמריקאים מחדירים עמוק לתת מודע את התפיסה שיש רק פתרון נכון אחד (אלא אם כן רשום שכל התשובות נכונות).

אפילו בקורסים "אתיקה רפואית" ו"היבטים הומניים ברפואה" היה מבחן אמריקאי. 

ועכשיו לחדשות הטובות – לפחות ביחס לשנה א - ללמוד למבחנים אמריקאים זה הרבה יותר קל. אני נותן פה דוגמה היפותטית לצורך המחשה (אפשר לדלג ישר למסקנה):

אתם מרצים בקורס "מבוא ל-________ לסטודנטים לרפואה". בתור מרצים באוניברסיטה אתם כנראה מנהלים מחקר, יש לכם קורסים נוספים שאתם מלמדים ויש לכם חיים מחוץ לעבודה. בקיצור, גם אם אתם ממש רוצים להשקיע בקורס שאתם מעבירים, הזמן שלכם מוגבל.
עכשיו, נגיד וזאת כבר השנה החמישית שאתם מעבירים את אותו הקורס עם אותו החומר בדיוק, ובמבחן שלכם יש 33 שאלות. בכל שנה יש שני מועדים – אז צריך לכתוב 66 שאלות.
בגלל שזה אמריקאי ולכל שאלה יש בין 4 ל-5 מסיחים שונים, בכל שנה צריך לכתוב בערך 300 מסיחים.

המשמעות - מרצה שרוצה להשקיע ולכתוב מבחן חדש לגמרי בשנה החמישית, צריך לכתוב 66 שאלות ו-300 מסיחים, ששונים לגמרי מ-264 השאלות ו-1350 המסיחים המקוריים שהוא כתב בשנים הקודמות. הוא גם צריך לכתוב את השאלות על אותו החומר כל שנה. 

מסקנה

יש המון המון שאלות משוחזרות, וגם אם השאלה לא משוחזרת, היא יכולה להיות מאד דומה לשאלות שהיו בעבר. זה לא כי המרצים עצלנים, זה פשוט לא ריאלי לכתוב מחדש 2 מבחנים על אותו חומר כל שנה. מבחנים חדשים לגמרי הופיעו לפעמים, אבל אלו היו היוצאים מן הכלל. 

ופה נכנס עניין השחזורים המחזוריים. העיקרון הוא דיי פשוט, יש המון סטודנטים, כל אחד לוקח אחריות על שאלה אחת, זוכר אותה בעל פה וכותב אותה איך שהוא יוצא מחדר הבחינה. ככה ניתן (בשאיפה) לשחזר את כל המבחן.

אולי זה יישמע מפגר, אבל כשאני חושב על כל עניין השחזורים, יש לי קצת יותר אמון בבני אדם. תחשבו על הבנאדם שמשחזר, הוא את המבחן שלו כבר עשה. הוא לא חייב לאף אחד כלום. יותר מזה, הוא לא הולך לקבל שום קרדיט על זה שהוא שחזר את השאלה – אשכרה מתן בסתר. יצא לי כמה פעמים לענות על מבחנים ששוחזרו בתחילת שנות ה-2000 ולחשוב על זה שמי ששחזר את השאלות האלו כבר סיים התמחות.

אז אם אתם לוקחים דבר אחד מכל הפוסט הזה – תשחזרו, תשחזרו, תשחזרו. 

ועכשיו לשחזורים עצמם – היתרונות שלהם ברורים.  אתם לומדים להכיר את השאלות שמרצים שלכם שאלו בשנים קודמות. יש סיכוי גדול שהם ישחזרו, וגם אם הם לא ישחזרו, אתם רואים על איזה נושאים הם שמים דגש.

ובכל זאת, חשוב לקחת בחשבון כמה בעיות שעולות  משימוש בשחזורים:

1.     יכול להיות שהמבחן לא יהיה משוחזר (זה קורה). אם אתם בונים על זה שהמבחן יהיה משוחזר לגמרי ולמדתם את השאלות במקום ללמוד את החומר, תגיעו למבחן חזקים נפשית. בנוסף, שווה לוודא מראש שאין לכם משהו חשוב מתוכנן על היום של המועד ב.

2.      קורה דיי הרבה שיש טעויות בשחזור. אם תשובה נראית לכם לא נכונה או שניסוח נראה לכם לא הגיוני, אל תבזבזו חצי יום בלנסות להבין איפה טעיתם, יכול להיות שהטעות היא בכלל לא שלכם. שווה להתייעץ.  

3.     תיזהרו ממועדי ב. לפעמים השאלות במועדי א' זהות לשאלות במועדי ב' ולפעמים יש שני מאגרי שאלות שונים לגמרי. בגלל שלמועדי ב' לא ניגשים הרבה אנשים, השאלות הייחודיות למועדי ב' כמעט אף פעם לא משוחזרות.

4.     המון פעמים מרצים משנים משהו קטן בשאלה ומייצרים שאלה חדשה. שינוי של מושג או מילה יכול להביא לתשובה אחרת לגמרי.  חשוב לשים לזה לב ולא לענות אוטומטית כמו שעניתם בשחזור.

בקיצור, עדיף לדעת את החומר ולהשתמש בשחזורים ככלי עזר, אבל אם אין ברירה ואין לכם זמן, פשוט תהיו זהירים ותקוו לטוב.

שיהיה מלא בהצלחה ותמיד תזכרו שבמבחנים אמריקאים התשובה כבר שם, צריך רק למצוא אותה :)

אנטומיה

אם מישהו יבוא אלי עוד 30 שנה וישאל אותי "מה אתה זוכר משנה א?", אני כנראה אענה "לימודי אנטומיה". לא את האנטומיה עצמה – את הקורס.

הקורס הזה דרש ממני יותר מכל קורס אחר במהלך השנה, גם מבחינה לימודית וגם בגלל ההתמודדות עם חדר הדיסקציות (נגיע לזה בהמשך).

אז מה בעצם לומדים? מתחילים ממבואות כלליים שמייצרים שפה משותפת. לומדים על רקמות, מבנה העצם, מנחים אנטומיים ועוד נושאים שמסייעים בקבלת רקע בסיסי מאד לתפקוד הגוף.

אחרי שלב המבואות עוברים לגוף עצמו. בסמסטר הראשון למדנו "ראש-צוואר" ו"גף עליון" ובסמסטר השני למדנו על כל שאר הגוף. החלק היחיד בגוף שלא לומדים עליו הוא המוח - מגיעים לזה בשנה ג.

מבחינת היקף החומר – זה הקורס הכי גדול בשנה.

מבחינת רמת הפירוט בה לומדים על הגוף - לומדים  על העצמות השונות (כמעט כל השמות בלטינית), ועל חלקים שונים בעצמות, ועל איך שהן מתחברות אחת לשניה, ועל הרצועות שמחברות אותן, ועל המפרקים, ועל איך המפרקים עובדים, ועל השרירים שעובדים על המפרקים האלה (ולאיזה חלק של איזו עצם כל שריר מתחבר), ועל איזו פעולות שונות כל שריר עושה,  ועל העצבים שמתחברים לכל שריר, ועל כלי הדם שמספקים דם לכל שריר, ועל ההתפצלויות וההסתעפויות של כלי הדם והעצבים – וכל מה שכתוב למעלה רק מתייחס למערכת השלד. מעבר לזה יש צורך להכיר את כל האיברים בגוף, תפקודם, החיבור שלהם למערכת הדם, למערכת העצבים ולשאר איברי הגוף, מיקום במרחב ועוד מלא דברים שלא ניכנס אליהם עכשיו.

הנקודה המרכזית היא שזה מלא חומר. עכשיו חשוב להדגיש שהכל יחסי, אולי ביחס לקורסים שיבואו בהמשך זה ממש כלום. אבל לי, באותו רגע, זה היה נראה לא שפוי. הייתי מסתכל על שקופית מספר 78 בהרצאה, רואה מושג בלטינית בשורה השמינית בכתב קטנטן וחושב: "טוב, הם לא באמת רוצים שנזכור את זה! הם בטח רוצים שנזכור את העקרונות וכל הפרטים הקטנים זה להעשרה".

אז זהו, שהם ממש רוצים שתזכרו את זה, ואני את הכאפה שלי אכלתי כשהתחלתי ללמוד למבחן.

אני זוכר איך ביום פתיחת שנה חברה' משנה ב אמרו לנו – תשקיעו באנטומיה במהלך הסמסטר. אז לא ממש הקשבתי, וזה כאב. מה שהייתי מציע לעשות זה לפתוח שחזורים אחרי שסיימתם ללמוד נושא מסוים בכיתה. נגיד סיימתם גף עליון? תפתחו את המבחנים ותראו איפה אתם עומדים ומה הפער בין מה שאתם יודעים למה שרוצים שתדעו. אם הייתי עושה את זה לפחות הייתי יודע למה אני נכנס.

העומס הלימודי היה לא קל, אבל הלמידה בחדר הדיסקציות היתה לי הרבה יותר קשה.

דיסקציה היא נתיחה שלאחר המוות. חילקו אותנו לקבוצות קטנות של בערך 8 סטודנטים לשולחן וכל קבוצה כזו מנתחת לאורך השנה גופה. הגופות נתרמו על ידי אנשים שרצו שסטודנטים לרפואה יכירו את גוף האדם, שתרומתם תמשיך גם אחרי מותם. במשך שנה שלמה למדנו על כל הגוף האנושי בזכות אנשים שעד לא מזמן היו בין החיים. 

החוויה של ניתוח בחדר הדיסקציות היתה ממש חזקה. בדיסקציה הראשונה מצאתי את עצמי מסיר את העור מהגב של גופה כדי שנוכל להסתכל על שרירי הגב. זו היתה הפעם הראשונה שהייתי במגע עם גופה ועמוק בפנים הרגשתי שמשהו פה ממש לא בסדר. זה שהאישה אותה ניתחנו רצתה שנלמד מהגוף שלה לא ממש עזר.  התמונות האלה נשארו איתי ועברו כמה ימים עד שנרגעתי מזה לגמרי.

אחר כך, במהלך השנה,  כשכבר התרגלתי לעבודה עם גופות ואיברים אנושיים ככלי לימודי, הייתי תופס את  עצמי לפעמים ושואל – מה נהיה ממך? איך נהיית כל כך אדיש?

השאלות האלו העסיקו אותי, המעבר הזה בין זעזוע לאדישות וחזרה כמו מטוטלת ליווה אותי כל השנה. עם כל מה שלמדתי במהלך הדיסקציות הרגשתי הקלה כשהקורס נגמר.

החוויה הזו היתה אישית לגמרי (הרבה מהחברה' שלומדים איתי ממש התעניינו מהלמידה בדיסקציות ולקחו את זה הרבה יותר בקלות). בכל זאת, כתבתי אותה כי זה נראה לי טבעי לגמרי להרגיש תחושות קשות בדיסקציות.  אתם מנתחים גופה, זה לא כמו הליכה למכולת.

לסיום, חשוב לומר שעם כל הקשיים (וגם בזכותם) קיבלתי הרבה מהקורס הזה. קודם כל קיבלתי ידע דיי נרחב על איך הגוף שלנו בנוי. הבנתי שאני יכול ללמוד באינטנסיביות שלא דמיינתי לפני זה - הדרישות של הקורס הזה הגדירו לי מחדש מה זאת למידה.

ואולי יותר מהכל, נחשפתי למוות. בכל שבוע מחדש, נדרשתי להתמודד עם כל הדברים שעלו מהעבודה בחדר הדיסקציות, וזה לימד אותי דיי הרבה על עצמי.

איך לומדים עם שחזורים?

איך ללמוד למבחנים? יש איזה מיליון שיטות וכל אחד מכם ימצא בסוף את מה שעובד לו, אבל אף פעם לא מזיק להכיר משהו חדש.

כשהגעתי ללימודים, חברה טובה סיפרה לי איך היא לומדת משחזורים. זאת שיטה ממש פשוטה, אבל היא עושה לי סדר בראש כשאני מתחיל לשחזר:

1.     מגיע לשחזורים אחרי שעברתי על כל החומר לפחות פעם אחת.

2.     מתחיל לענות על המבחן. בכל שאלה אני עובר על כל המסיחים גם אם אני יודע את התשובה (זה חשוב - המסיח השגוי בשאלה הזו יכול להיות המסיח הנכון בשאלה אחרת, אז שווה להכיר את כולם). בכל פעם שאני רואה מסיח עם מושג שאני לא מכיר/לא מבין, אני בודק אם הוא נמצא בחומר לבחינה. אם הוא נמצא - אני לומד אותו. אני רושם בקטן ליד המסיח את פירוש המושג וממרקר את כל המושגים שלא הכרתי.  

3.     כל פעם שאני מגיע לשאלה בעייתית, אני רושם את מספר השאלה ברשימה נפרדת.

4.     בסוף המבחן יש לי רשימה עם כל השאלות שלא הייתי סגור עליהן. אני חוזר לתחילת המבחן ועונה רק על השאלות מהרשימה (בדרך שתיארתי בסעיפים 2-3). 

5.     בסוף המעבר השני יש לי רשימה חדשה (קצרה יותר) איתה אני חוזר לתחילת המבחן. אני חוזר על אותו תהליך שוב ושוב, כל פעם עם רשימה קצרה יותר. אני מסיים כשאני יודע את כל התשובות ומכיר את כל המושגים שמופעים במסיחים השונים. 

6.     כשאני עובר למבחן אחר אני שומר לעצמי את רשימת השאלות הבעייתיות שעלתה לי מהמענה הראשון. כשארצה לחזור ולעשות את המבחן שוב בהמשך, אשתמש ברשימה ואענה רק על השאלות שהיו לי בעייתיות.

אני אוהב את השיטה הזו כי היא ממש יעילה מבחינת מיקוד לימוד וניצול זמן. אני משקיע את רוב הזמן שלי בשאלות שאני חלש בהן ומדלג על כל החומר שאני יודע.  

מלא בהצלחה וקחו הכל בחיוך!