אנטומיה

אם מישהו יבוא אלי עוד 30 שנה וישאל אותי "מה אתה זוכר משנה א?", אני כנראה אענה "לימודי אנטומיה". לא את האנטומיה עצמה – את הקורס.

הקורס הזה דרש ממני יותר מכל קורס אחר במהלך השנה, גם מבחינה לימודית וגם בגלל ההתמודדות עם חדר הדיסקציות (נגיע לזה בהמשך).

אז מה בעצם לומדים? מתחילים ממבואות כלליים שמייצרים שפה משותפת. לומדים על רקמות, מבנה העצם, מנחים אנטומיים ועוד נושאים שמסייעים בקבלת רקע בסיסי מאד לתפקוד הגוף.

אחרי שלב המבואות עוברים לגוף עצמו. בסמסטר הראשון למדנו "ראש-צוואר" ו"גף עליון" ובסמסטר השני למדנו על כל שאר הגוף. החלק היחיד בגוף שלא לומדים עליו הוא המוח - מגיעים לזה בשנה ג.

מבחינת היקף החומר – זה הקורס הכי גדול בשנה.

מבחינת רמת הפירוט בה לומדים על הגוף - לומדים  על העצמות השונות (כמעט כל השמות בלטינית), ועל חלקים שונים בעצמות, ועל איך שהן מתחברות אחת לשניה, ועל הרצועות שמחברות אותן, ועל המפרקים, ועל איך המפרקים עובדים, ועל השרירים שעובדים על המפרקים האלה (ולאיזה חלק של איזו עצם כל שריר מתחבר), ועל איזו פעולות שונות כל שריר עושה,  ועל העצבים שמתחברים לכל שריר, ועל כלי הדם שמספקים דם לכל שריר, ועל ההתפצלויות וההסתעפויות של כלי הדם והעצבים – וכל מה שכתוב למעלה רק מתייחס למערכת השלד. מעבר לזה יש צורך להכיר את כל האיברים בגוף, תפקודם, החיבור שלהם למערכת הדם, למערכת העצבים ולשאר איברי הגוף, מיקום במרחב ועוד מלא דברים שלא ניכנס אליהם עכשיו.

הנקודה המרכזית היא שזה מלא חומר. עכשיו חשוב להדגיש שהכל יחסי, אולי ביחס לקורסים שיבואו בהמשך זה ממש כלום. אבל לי, באותו רגע, זה היה נראה לא שפוי. הייתי מסתכל על שקופית מספר 78 בהרצאה, רואה מושג בלטינית בשורה השמינית בכתב קטנטן וחושב: "טוב, הם לא באמת רוצים שנזכור את זה! הם בטח רוצים שנזכור את העקרונות וכל הפרטים הקטנים זה להעשרה".

אז זהו, שהם ממש רוצים שתזכרו את זה, ואני את הכאפה שלי אכלתי כשהתחלתי ללמוד למבחן.

אני זוכר איך ביום פתיחת שנה חברה' משנה ב אמרו לנו – תשקיעו באנטומיה במהלך הסמסטר. אז לא ממש הקשבתי, וזה כאב. מה שהייתי מציע לעשות זה לפתוח שחזורים אחרי שסיימתם ללמוד נושא מסוים בכיתה. נגיד סיימתם גף עליון? תפתחו את המבחנים ותראו איפה אתם עומדים ומה הפער בין מה שאתם יודעים למה שרוצים שתדעו. אם הייתי עושה את זה לפחות הייתי יודע למה אני נכנס.

העומס הלימודי היה לא קל, אבל הלמידה בחדר הדיסקציות היתה לי הרבה יותר קשה.

דיסקציה היא נתיחה שלאחר המוות. חילקו אותנו לקבוצות קטנות של בערך 8 סטודנטים לשולחן וכל קבוצה כזו מנתחת לאורך השנה גופה. הגופות נתרמו על ידי אנשים שרצו שסטודנטים לרפואה יכירו את גוף האדם, שתרומתם תמשיך גם אחרי מותם. במשך שנה שלמה למדנו על כל הגוף האנושי בזכות אנשים שעד לא מזמן היו בין החיים. 

החוויה של ניתוח בחדר הדיסקציות היתה ממש חזקה. בדיסקציה הראשונה מצאתי את עצמי מסיר את העור מהגב של גופה כדי שנוכל להסתכל על שרירי הגב. זו היתה הפעם הראשונה שהייתי במגע עם גופה ועמוק בפנים הרגשתי שמשהו פה ממש לא בסדר. זה שהאישה אותה ניתחנו רצתה שנלמד מהגוף שלה לא ממש עזר.  התמונות האלה נשארו איתי ועברו כמה ימים עד שנרגעתי מזה לגמרי.

אחר כך, במהלך השנה,  כשכבר התרגלתי לעבודה עם גופות ואיברים אנושיים ככלי לימודי, הייתי תופס את  עצמי לפעמים ושואל – מה נהיה ממך? איך נהיית כל כך אדיש?

השאלות האלו העסיקו אותי, המעבר הזה בין זעזוע לאדישות וחזרה כמו מטוטלת ליווה אותי כל השנה. עם כל מה שלמדתי במהלך הדיסקציות הרגשתי הקלה כשהקורס נגמר.

החוויה הזו היתה אישית לגמרי (הרבה מהחברה' שלומדים איתי ממש התעניינו מהלמידה בדיסקציות ולקחו את זה הרבה יותר בקלות). בכל זאת, כתבתי אותה כי זה נראה לי טבעי לגמרי להרגיש תחושות קשות בדיסקציות.  אתם מנתחים גופה, זה לא כמו הליכה למכולת.

לסיום, חשוב לומר שעם כל הקשיים (וגם בזכותם) קיבלתי הרבה מהקורס הזה. קודם כל קיבלתי ידע דיי נרחב על איך הגוף שלנו בנוי. הבנתי שאני יכול ללמוד באינטנסיביות שלא דמיינתי לפני זה - הדרישות של הקורס הזה הגדירו לי מחדש מה זאת למידה.

ואולי יותר מהכל, נחשפתי למוות. בכל שבוע מחדש, נדרשתי להתמודד עם כל הדברים שעלו מהעבודה בחדר הדיסקציות, וזה לימד אותי דיי הרבה על עצמי.