פוסט סיכום לשנתיים הראשונות – קשיים מרכזיים בלימודים

ביום שהודיעו לי שהתקבלתי  ללימודים הייתי באופוריה. ביקשתי מחברים שיזכירו לי את הרגע הזה כל פעם שאתלונן ב-6 השנים הבאות. הייתי בטוח שהכרת התודה על זה שהתקבלתי תביא לי כוחות על, ושכל פעם שיהיה קצת קשה אני פשוט אזכיר לעצמי שאני פה ואז הכל יהיה בסדר.  

אני נותן לכם לנחש לבד כמה זמן עמדתי בהתחייבות הזאת. אם הייתי יכול לחזור בזמן הייתי אומר לעצמי שאני חי בסרט. אחרי זה הייתי מביא לעצמי את הפוסט הזה. 

אני כותב שנייה לפני שנה ג'. זה חשוב כי זה אומר שאני לא לומד כבר חודשיים, אני לא עייף, תקופת מבחנים היא זיכרון רחוק ויש לי רצף דו ספרתי של ימים שהייתי מתאר כממש סבבה. אני אומר את זה כדי שתבינו שהפוסט הזה נכתב ממקום אופטימי, שמאמין שכל הקשיים שמתוארים פה הם לא איזה אסון טבע אלא פשוט חלק מובנה מהלימודים שצריך להכיר ולדעת איך להתמודד איתו.  

הפוסט לא מתיימר לעזור לכם להצליח בלימודים (אתם תצליחו גם בלעדיו) והוא גם לא יהפוך את הלימודים לקלים (ברגע שתדעו איך לעשות את זה אשמח אם תגידו לי). הוא פשוט בא להציג לכם את החלקים הפחות נעימים בלימודים וכמה הצעות בונות להתמודדות. 

יש לפוסט הזה עוד מטרה. לפעמים מה שהכי קשה זאת ההרגשה שאתם לבד עם האתגרים, וההרגשה הזאת הכי חזקה בסמסטר הראשון של שנה א', כשעוד לא מרגישים מספיק בנוח לפתוח את הלב מול החברה' שלומדים אתכם. אף אחד לא מפרסם פוסט בפייסבוק שמדבר על הדברים האלה, ואחרי שנתיים של ניסיון אישי והמון שיחות עם סטודנטים אחרים, אני יכול להגיד שהקשיים שכתובים בהמשך נפוצים מאד.

ברור שלא הכל רלוונטי לכולם, ושיש אנשים עם הסתכלות בריאה ברמה מעוררת השראה שאולי לא יבינו על מה אני מדבר. אם אתם כאלה, אני מעריץ אתכם, ואם הדברים שאני כותב פה כן נראים לכם רלוונטיים, אז לפחות תדעו למה אתם נכנסים.  

           

קושי לאזן בין הלימודים לשאר החיים – זה תהליך אישי לגמרי, כל אחד מגיע עם הציפיות שלו, והאיזון הנכון הוא מה שבריא לכם. זה ייקח זמן עד שתמצאו את  האיזון, וזה יבוא דרך ניסוי וטעייה. חלק מהסטודנטים מגיעים ונבלעים בלימודים לגמרי עד שהם מוצאים איזון, אחרים לא מעריכים כמה הם צריכים להשקיע ומוצאים את עצמם עם ערימה של מועדי ב'. ממה שראיתי סביבי בשנה ב' זה כבר הרבה יותר טוב, אז קחו הכל בקלות ותנו לזמן לעשות את שלו. מוזמנים להציץ כאן וכאן כדי לקרוא חוויות על השלב הזה.      

התאקלמות לשנה א – ללמוד איך ללמוד  - גם כאן יש ניסוי וטעייה, בסוף תמצאו מה עובד לכם. חלק לומדים עם אנשים, חלק לבד, חלק מקימים אוהל בספריה לתקופת מבחנים, חלק יכולים ללמוד רק בדירה שלהם. בלילה, ביום. מגיעים לכל שיעור או רק לחובה. תנסו ותראו עם מה אתם מרגישים הכי בנוח.

חוסר בטחון ביכולת שלכם להצליח בלימודים – אם הייתי מקבל נקודת זכות אקדמית על כל סטודנט/ית לרפואה שאמר/ה לי "כולם פה חכמים, אני אשכרה צריך לשבת וללמוד את החומר", הייתי כבר מזמן בסטאז'. לא דיברתי עם כל המחזור, ויכול להיות שיש פה ושם חברה' שקוראים את החומר פעם אחת ויודעים את הכל, אבל הם מיעוט.

התחושה הזאת לא תיעלם בגלל שקראתם את הפוסט הזה, אבל אם היא עולה, תנסו להזכיר לעצמכם שהמון סטודנטים לפניכם הרגישו ככה, ואז הם חזרו ללמוד ונהיו רופאים.

לחץ – וויקיפדיה טוען שאנשים נלחצים כשהם לא מאמינים ביכולת שלהם להתמודד עם המצב שהם נמצאים בו. שימו לב לחלק המרכזי במשפט – המילה מאמינים, ליכולת האמיתית שלכם אין שום קשר לרמת הלחץ שלכם. מה שזה אומר זה שאם אתם ממש מוכנים למבחן, אבל מסיבה כלשהי אתם בטוחים שאתם הולכים להיכשל, אתם תלחצו.

לחץ במידה סבירה משאיר אתכם ערניים ללמוד ב2 בלילה לפני מבחן. לחץ פסיכי הוא כלי מעולה כשצ'יטה רודפת אחריכם בג'ונגל, הוא קצת פחות שימושי כשאתם מנסים לשנן את העצבים הקרניאלים. 

רמת הלחץ שתחוו תלויה בגורמים שונים כמו גנטיקה, ניסיון החיים שלכם, אופי, ומידת החשיבות שאתם מייחסים להצלחה בלימודים. יש המון שיטות טובות להתמודדות עם לחץ שלא ניכנס אליהם בפוסט הזה, אבל במקרים הקשים באמת יש סרטוני חתולים ביוטוב.   

ומשהו מעודד לסוף – הלחץ יירד באופן טבעי ככל שתתקדמו בלימודים, כל סמסטר שאתם עוברים הוא עוד הוכחה לעצמכם שהכל סבבה, ואז אתם פחות לחוצים.         

  

עומס לימודי – יש הבדל בין עומס ללחץ. על לחץ דיברנו. אם יש לי הר של מושגים לשנן באנטומיה בערב אחד ואני לא בלחץ, עדיין יש עומס. העומס בלימודים הוא בעיקר בתקופת מבחנים אבל לא רק. בתקופות מבחנים של השנתיים הראשונות בדרך כלל המבחנים הענקיים הם בהתחלה והם דורשים שינון כמויות אדירות של ידע. החצי השני של התקופה עדיין עמוס אבל פחות. היקף החומר שנדרש לשינון בתואר הזה הגדיר לי מחדש מה זאת למידה, לא האמנתי שאפשר לשנן דברים באינטנסיביות כזאת. בדיעבד זה דיי נחמד לדעת שזה אפשרי, כשזה קרה פעם ראשונה זה היה ממש לא סבבה. 

אין יותר מדי מה לעשות עם זה, עם הזמן תהפכו יותר יעילים בשינון וזה יהיה יותר קל. מה שמוביל לאתגר הבא.

שינון – אם יש דבר אחד שאפשר לדעת על סטודנטים שסיימו לימודי רפואה זה שהם ממש ממש טובים בלשנן. זוכרים איך שיננתים מילים לחלק המילולי ולחלק באנגלית בפסיכומטרי? אז ככה כפול מלא, וזה אפילו לא חייב להיות מילים, יכולים להיות סתם אותיות ומספרים באנגלית כמו IL-12 או BRCA1. זה משהו שלומדים על הדרך, כל אחד מוצא מה עובד לו, ויש מלא שטויות שרצות ביוטוב ובין סטודנטים שעוזרות עם השינון. 

קושי מרכזי בשינון הוא שהוא משעמם (ניגע בנושא חוסר העניין בהמשך).

משהו חשוב לדעת לגבי שינון – אל תתבאסו אם אתם שוכחים דברים ששיננתם שבוע אחרי המבחן, זה לא אתם, זה החומר. או כמו שאמר אחד המרצים: "ללמוד רפואה זה כמו לשתות מים מברז כיבוי אש". על הדברים החשובים באמת יחזרו עוד הרבה פעמים. 

קושי בהגדרת יעדים לשנים הפרה קליניות – משהו שיכול להקל עליכם מאד זה להבין מה המטרות שלכם במהלך הלימודים.

מכירים את חוק ה-80:20? הוא רלוונטי גם ללימודי הרפואה. הרבה יותר קשה להפוך 80 ל-100 מלהפוך 60 ל-80. הסיבה היא שברוב המבחנים יש כמה שאלות שבשביל לדעת לענות עליהן צריך באמת לדעת המון המון חומר (לדוגמה לזכור מושג שמופיע פעם אחת בשורה ה-6 בעמוד 275 של הסיכום). זאת לא הגזמה, זאת הרמה הנדרשת בשביל להוציא ציונים מאד גבוהים באופן עקבי לאורך התואר.  

מבחינת הפקולטה, אתם נדרשים לשמר ממוצע 75 ומעלה כדי לעבור לשנים הקליניות, שזה הרבה יותר פשוט מלהצטיין בהכל. אז אם החלטתם שחשוב לכם לשמר ממוצע גבוה, תשאלו את עצמכם למה. MDPhD?  מלגה? רצון להבין לעומק את יסודות מדעי הרפואה? רצון להצטיין בכל דבר שאתם עושים? זה ממש אחלה, אבל תבינו שלהחלטה כזו יש מחיר, ותהיו מוכנים לשלם אותו. הרבה אנשים מסתפקים בממוצע יותר נמוך ומפנים לעצמם הרבה מאד זמן לדברים אחרים. אין דרך נכונה, פשוט תחשבו על זה באופן מודע ואל תלחיצו את עצמכם סתם. 

חוסר עניין–  במהלך השנתיים הראשונות תשקיעו עשרות שעות ב:

1. העברת אלקטרונים בין אטומים בכימיה אורגנית.
2. חישוב משקל מולקולרי של יסודות עד 3 ספרות אחרי הנקודה העשרונית.
3. התעסקות אינסופית בתהליכים שנמצאים ברמה המולקולרית.

שלא תבינו לא נכון, אני לא טוען שהדברים האלה לא רלוונטיים. אני דיי בטוח שהאנשים שבנו את הסילבוס יש הבנה יותר טובה משלי לגבי הדברים שסטודנט לרפואה צריך לדעת. פשוט רוב החומר שלומדים עוד לא עוסק ברמה הקלינית. הרבה אנשים באים ללמוד רפואה כי הם רוצים להיות רופאים, לא חוקרים. 

השנתיים הראשונות עוסקות ביסודות המדעיים של הרפואה, אז אם כימיה וביולוגיה תאית ומולקולרית לא מעניינים אתכם, זה לא קל. וגם אם הנושא מרתק אתכם, בהרבה קורסים מדובר בשינון רשימות אינסופיות של מילים, אותיות ומספרים. ואפשר להגיד הרבה דברים על שינון, אבל הוא לא מעניין. כשפותרים תרגיל מורכב בפיזיקה ההבנה שלכם של העולם משתנה קצת, זה לא קורה בשינון (המצב מחמיר עוד יותר כמשננים שחזורים). 

היתרון הגדול בחוסר העניין הוא שהוא ישמש לכם הזדמנות מעולה לעבוד על דחיית הסיפוקים שלכם. תכלס, פשוט תשלימו עם זה כמו שמשלימים עם פקק באיילון ואולי תזכו להרחיב את תחומי העניין שלכם בדרך.     

תחושת חוסר משמעות – מעניין שסטודנטים לרפואה מרגישים תחושה של חוסר משמעות בלימודים שלהם - הם לומדים רפואה. זה לא משהו גורף, אבל שמעתי דיי הרבה סטודנטים מדברים על זה שחסרה להם תחושת משמעות בלימודים. הם באים ללימודים האלה כי הם רוצים לתרום מעצמם, ואז בשנתיים הראשונות הם קבורים בלימודים תאורטיים.

ממה שראיתי, אלו שלא התקשו עם חוסר המשמעות היו אלו שהרגישו בטחון מאד עמוק ברצון שלהם להיות רופאים, ככל שהם היו בטוחים יותר בדרך, ככה הם היו מסוגלים לראות את הלימודים עצמם כמשמעותיים. 

המזל הוא שגם לאחרים יש פתרונות. בין אם זו התנדבות במרכזי סיוע, מעורבות באגודה, השתתפות בתוכניות מעורבות חברתית של האוניברסיטה או התנדבות בתחום שלא קשור לרפואה. צריך רק להרים את הראש ולחפש.  

    

מימון הלימודים  - נושא כאוב, יש עליו פוסט שלם כאן. 

וזהו. זה מסע לא קל מהמון בחינות, העומס, האורך וכל המסביב, אבל כשקשה תנסו להיזכר למה החלטתם ללמוד את המקצוע, וגם להתמרמר עם חברים שלכם זה ממש בסדר ;)

שיהיה המון בהצלחה ושלא תדעו מועדי ב!