מועדונים קליניים – להיחשף לבית חולים בשנים הפרה-קליניות

בפוסט הזה אני אכתוב על החוויה שלי ב"מועדוני הרפואה הקליניים" – תוכנית שחושפת סטודנטים לרפואה מהשנים הפרה-קליניות לעבודה בבתי החולים.  

בסביבות מרץ שלחו לנו מייל בלי יותר מדי פרטים. אמרו שיש אופציה למועדונים קליניים – תוכנית בת שנה בה מגיעים למחלקה מסוימת, באיכילוב או בבלינסון, ועוברים שם העשרות שקשורות למחלקה הזו. היה צריך לדרג 3 מחלקות מתוך מגוון מחלקות: קרדיולוגיה, ראש צוואר, נוירוכירורגיה, טראומה, ילדים, יולדות, אונקולוגיה ואורתופדיה.

וכולם נהרו על זה, אמרו – "מועדונים קליניים, איזה מגניב! נראה ניתוחים? נירשם!", בערך שבוע אחרי שמגישים מועמדות היתה הגרלה ולא כולם התקבלו. אם עולים בהגרלה מקבלים מייל על המפגש הראשון ומשם זה מתחיל.

ההתעסקות המרכזית לפני ההגעה למועדונים היא החיסונים. בגלל שמגיעים למחלקות ונכנסים לראות ניתוחים,  יוצא שצריך לעשות את כל החיסונים של 3 השנים הפרה קליניות בתקופה מאד מאד קצרה. זה קצת כאב ראש אבל גם ככה עושים את זה וככה אפשר לסיים עם זה מוקדם.  

אני נבחרתי לעדיפות הראשונה שלי, ראש צוואר. במפגש הראשון הגענו לבלינסון ונפגשנו עם האחראי של המחלקה. המפגש לא מלהיב במיוחד, היה נחמד אבל מאד כללי. עשו לנו סיור וסיפרו לנו על המחלקה: איזה חולים מטופלים, מה עושים, מה התהליך שעובר החולה. מבחינת השפה רוב ההתנהלות היא באנגלית כי התוכנית היא בשיתוף עם הסטודנטים האמריקאים.  

היה יוצא מפגש בערך אחת לחודשיים והמפגשים הבאים היו יותר נחמדים, באחד מהם ישב איתנו הדוקטור ולימד אותנו טכניקות של תפירה, וזה היה קצת יותר מעשי. היה מפגש בו הקבוצה הצטוותה לכירורג עיניים שעשה להם סיור במחלקה.

המפגש עצמו נחמד כי אתה הולך ואתה לא באמת חייב שום דבר לאף אחד ואתה נטו שם כדי ללמוד ולספוג את מה שאתה רוצה. הייתי בניתוחים ועברתי מניתוח לניתוח עד שראיתי משהו שמעניין אותי. לא הייתי צריכה להראות ידע מסוים ולא ציפו ממני לשום דבר - פשוט באתי ולמדתי את מה שרציתי.

אבל היו גם בעיות. אחת הבעיות המרכזיות בתוכנית היתה שסטודנטים פשוט לא באו. ברמת העיקרון כולם יכולים לא להגיע אבל זה נתפס לא טוב כי הרופא פינה לנו זמן. בהתחלה היינו בערך 25. באמצע התוכנית, שאלו את כולם מי מתחייב להגיע למפגשים ונשארנו רק חצי. אבל גם כשהקטינו את הקבוצה לא כולם הגיעו.

זה קרה כי אנשים לא באמת הבינו למה הם נכנסים. כולנו לומדים פה מאד קשה ויש מטלות. אתה אומר לעצמך: "אחת לחודשיים אני לא אלמד אחר הצהריים", ואז כשזה מגיע ואתה מבין שיש לך תרגיל להגשה, בוחן ומעבדה להתכונן אליה. בנוסף יש גם חיים אישיים ועבודה, אז אתה אומר אני אוותר הפעם. וזה מתגלגל גם לפעם הבאה. אני חושבת שבגלל זה גם לא עשו לנו עוד מפגשים, ראו שההיענות נמוכה. אז אם לא מתכננים להגיע למפגשים אז לא להירשם – זה תופס מקום למישהו אחר.

עוד בעיה שעלתה היא שיש קבוצות מועדונים קליניים אחרות שבקושי נפגשו. אני לא מכירה אנשים מכל המחלקות אבל אני יודעת שהרבה לא באמת חוו את המועדונים הקליניים. 

בנוסף, ברמה האישית, אני אגיד שאם כבר השתתפת בתוכנית, תנסה לא להירשם שנה הבאה. ככה עוד אנשים יכולים לקבל את האופציה להשתתף. היו הרבה ששמעתי שזו פעם שנייה שלהם. אנשים שלא עלו בהגרלה לא שמחו לשמוע על זה, ובצדק.

אבל גם עם החסרונות, הלוגיסטיקות והבלגן מסביב, לדעתי התוכנית היא אחלה - כשהגענו לכל מפגש היה כיף. המועדונים הקליניים הראו לי לאן אני שואפת. בשלב הזה, מאד חסרה לי בלימודים הנגיעה ברפואה - הכל מאד מדעי. זה מעניין אבל זה לא מה שבאתי ללמוד. והמועדונים נתנו לי יותר ממשות, קצת כמו אנטומיה שנתנה את האפשרות לגעת בגופות.

המפגשים הראו לי שלפה אני עוד אגיע ושחייבים לעבור את כל הלימודים שבדרך - זה נותן לי מוטיבציה.

הלימודים בתל אביב וסמסטר א של שנה ב – ראיון עם סטודנט

למה בחרת באוניברסיטת תל אביב?

האמת שהייתי רשום גם לעברית, וביטלתי שם איזה שבועיים לפני תחילת הלימודים, בכלל לא הייתי סגור על עצמי אבל הייתי חייב להחליט. אני לא אגיד לך שאין לי מחשבות על זה שאולי הייתי צריך ללמוד שם. באתי לפה כי זה הcomfort zone  שלי. גדלתי פה באזור, אני גר אצל ההורים עדיין, בחרתי בתל אביב בעיקר מסיבות  כלכליות.

אבל סה"כ אני מאד מרוצה, אני חושב שהיחס מהפקולטה הוא מצוין. אני אוהב את הוייב שיש פה - לא מתקטננים איתך על נוכחות. ומתחשבים, גם אם קרה שלא באת למשהו עם נוכחות חובה כי עבדת או לא הרגשת טוב, אז אף אחד לא יחפש אותך אחר כך או "יתנקם" בך עם איזו דרישה להגיש עבודה דרקונית. וזה טוב, כי אנשים מגיעים לפה בגיל יחסית מאוחר, ויש פה אנשים עם עבודות, חלק עם ילדים ומשפחה. אני חושב שזה מאד יוצא דופן.

אני חושב שברוב הקורסים מרגישים שיש עם מי לדבר. אם יש איזושהי מעבדה שלא מסתדרת לכולם, או שבטעות נגרמת פגיעה לאנשים, למשל מבחן על חג נוצרי או מוסלמי, אז מזיזים דברים. הדברים הם לא בסלע. יש גם את האגודה שעושה כל מיני דברים.

חוץ מזה מבחינה חברתית אני לא חושב שאפשר להכליל לכל השנים אבל כשאני מגיע אני נהנה להיות פה. אני גם כמעט לא נמצא אז זה כמו פגישת מחזור פעם בשבוע וזה נחמד.

ידעת את זה לפני?

אמרו לי את זה לפני, אבל אני הייתי מאד סקפטי לגבי זה. אנשים הרבה פעמים נוטים או ממש ללכלך על מוסד הלימודים שלהם או לשבח אותו, אז לקחתי המלצות בערבון מוגבל.  לפני הלימודים דיברתי עם בחור שעבר מתל אביב לירושלים. הוא אמר שהוא הרבה יותר נהנה ללמוד בעברית בגלל החיים בירושלים. אבל בסוף הסיבות שלי לבחירה היו כלכליות, אם העברית היתה בתל אביב הייתי בעברית היום.

אם היו אומרים לי שבתל אביב יש יחס נורא לסטודנטים ובעברית הפקולטה מתייחסת נורא יפה, זה כנראה לא היה משפיע על ההחלטה שלי. גם אם יש שטויות לא נעימות בסוף יוצאים רופאים.

מה קשה לך?

קשה לי גם נפשית במהלך הסמסטר כי אני כל הזמן בייסורי מצפון על זה שאני לא לומד. למרות שאני מכיר את עצמי ואני כבר יודע שאני כזה, כל סמסטר מחדש אני כועס על עצמי ונכנס ללחץ כשהמבחנים מתקרבים. אני לומד סופר קשה, מצליח במבחנים, ואז אני מסיים תקופת מבחנים עם הלשון בחוץ. בסוף אני כל-כך מותש שאני כבר לא מסוגל לשפר את הנוכחות שלי בסמסטר הבא. זה סוג של מעגל חוזר.

מה יש לך להגיד על סמסטר א בשנה ב?

הסמסטר הזה הוא יחסית קליל יותר ביחס לסמסטרים הקודמים שהיו לנו. קודם כל כי מה שאנחנו לומדים עכשיו הוא מעניין, בניגוד לסמסטר א של שנה א שהיה סמסטר עם מקצועות שפשוט לא היו מעניינים.

בסמסטר הזה אין הרבה קורסים, הוא יחסית פנוי, והאמת? הלוואי שלא הייתי יודע את זה מראש, ידעתי את זה ולכן הרשיתי לעצמי יותר לזרוק.

משהו חשוב שהיית רוצה לדעת לפני?

שמע לרפואה יש מוניטין של רפואה, זה נראה כמו הר האולימפוס שצריך לטפס עליו. עכשיו במובן מסוים זה אולי ככה, אבל אני חושב שמה שיותר קשה זה אולי האורך של הלימודים, אני רואה אנשים שלומדים במדעי המחשב באותה שנה כמוני, והם נראים הרבה יותר סובלים, גם במהלך הסמסטר וגם בתקופת מבחנים. פשוט יש שם כזה שהוא כל-כך מפוצץ ואנשים כל-כך השקיעו בשביל להתקבל שהם אומרים "אם זה רק היה הקבלה אז מה יהיה בלימודים עצמם." וזה לא ככה, רף הקבלה גבוה בגלל הביקוש, לא בגלל הקושי של הלימודים.

ללמוד רפואה ולהיות הורים

זה בכלל הולך ביחד?

ובכן, בהחלט. ויש מצב שזה אפילו קל יותר מלהיות הורה לקטנטנים במהלך ההתמחות.

במהלך השנים הפרה-קליניות, זמנך בידך. את יכולה ללמוד בבית מסיכומים וסרטונים ולהגיע רק למעבדות ושיעורי החובה.

כדי להצליח במולטי טסקינג צריך שני דברים: ניצול זמן נכון, ועזרה. לגבי ניצול זמן, אני למשל הקשבתי להרצאות במהלך נהיגה, וצפיתי בסרטונים ביוטיוב אם במקרה היו לי עשרים דקות פנויות. אם יש לך פעוטה בבית, ספרי לה על דברים שאת לומדת, זה יעזור לך לפשט בראש את הדברים. וכמובן, כשאת יושבת ללמוד, שבי ללמוד. בלי פייסבוק, בלי הסחות דעת. תקופת המבחנים זו התקופה המורכבת באמת, ושם בן הזוג יצטרך להיות שם ובגדול, כי סופי השבוע יוקדשו ללמידה. אבל תזכרי שזו רק תקופה וזה חולף. אל תתני לרגשות האשם להשתלט.

לגבי עזרה: תמצאי 3-4 בייביסיטריות כדי שתמיד יהיה לך גיבוי במידת הצורך. אם יש אפשרות למטפלת, אז מה טוב. כנל לגבי כל דבר שאת יכולה להעביר למיקור חוץ, כמו מנקה או לעשות קניות באינטרנט. אל תבזבזי זמן על שטויות ותחזוקה.

כן, את לפעמים תקנאי בחבר׳ה סביבך שיכולים ללמוד ולהשקיע הרבה יותר ממך, אבל תכלס זה לא באמת חשוב. ממוצע מעל 75 זה מה שחשוב, ואין מה לשאוף להצטיינות. את גם ככה עושה המון...

כן, את לפעמים תרצי להצטרף אליהם לבירה בערב ותתבאסי כי אי אפשר, אבל תזכרי שכנראה כבר חווית מספיק מהחיים האלה פעם, ועכשיו את פשוט בפאזה אחרת.

ללמוד הפך להיות הרבה יותר קל לעומת לפני עשר שנים. יש את כל הסיכומים בדרייב, יוטיוב מפוצץ בהסברים יותר טובים מאלה של המרצים, והקבוצות בפייסבוק מעדכנות אותך בהכל. החבר׳ה בכיתה ישמחו לעזור בכל, ואת לא תישארי מאחור.

זה לגמרי אפשרי כל עוד הציפיות שלך ריאליות, וכשאת מרגישה שאת במקום הנכון, שום דבר לא יעצור אותך.

בין לימודים לחיים

כשהגעתי לרפואה זאת היתה שנת הלימודים האקדמאית הראשונה שלי. הייתי בת 22, עשיתי קבע ועבדתי שנה. אפילו לא עשיתי טיול אחרי צבא.

הגדרתי לעצמי בשנה א שאני לא אעבוד למרות שהייתי יכולה להישאר על אחוזי משרה נמוכים ולקבל משכורת ממש טובה. רציתי בשנה הראשונה להיות בראש שקט ולהשקיע בלימודים. אז פסיכולוגית, בגלל שלא היה לי משהו אחר אמרתי לפחות בלימודים תצטייני. לא הייתי כמו מישהו שהיו לו עבודה, ילדים, התנדבויות ומחויבויות אחרות שיתנו לו סיפוק. המקום העיקרי של הסיפוק היה מהלימודים, אז ממש רציתי להצליח.

למרות שכולם ניסו להרגיע ולהגיד שהציונים לא כאלה חשובים, הייתי נורא לחוצה. באופי שלי אני בנאדם דיי חרשן. אני לא אוהבת ללמוד אבל אני חרשנית. היה לי נורא חשוב לדעת כל מה שאומרים בשיעור, להבין הכל ולהצליח כמה שיותר.

ופשוט לא הבנתי מה זה לימודים אוניברסיטאיים. זכרתי שבתיכון הקשבתי, הבנתי וידעתי כל דבר שהמורה אמר כי הלימודים היו ברמה הרבה יותר נמוכה. ופה פתאום בכימיה מתחילים לדבר איתך על כל מיני דברים תאורטיים שאתה לא מבין וזה נורא הלחיץ אותי. הייתי יושבת על זה בבית ושוברת את הראש.

במקביל היו נסיעות ארוכות מהאוניברסיטה הביתה.

הכל יחד גרם לי ממש לוותר על חלק נכבד מהחיים החברתיים שלי. בין אם זה חברים מהבית או חברים פה מהלימודים, לא כל-כך השקעתי בזה. היו מזמינים אותי לדברים וגם אם לא היתה באמת סיבה חשובה הייתי דיי מנפנפת את זה.

ואז שמתי לב לקראת אמצע השנה שאני ממש מזניחה את החברים. גם לא עבדתי בשום דבר ולא עשיתי שום מלגה. לא היה לי שום דבר גדול בחיים חוץ מחבר שלי והלימודים.

ועדיין מרחתי את הזמן שלי ולא ניהלתי אותו כמו שצריך. וסתם, כי גם אם יש משהו להשלים או ללמוד, אתה יכול לעשות רגע פאוזה קצרה ולפנות את הזמן שלך לדברים אחרים.

בסמסטר ב הפרפקציוניזם ירד לי ממש מהר.

לא היו לי את הכוחות הנפשיים להמשיך ככה. אני לא טיפוס שיש לו קליטה מהירה אז לא הצלחתי להבין את כל מה שאומרים. אז היום אני כבר יודעת לזהות מה חשוב ומה פחות. וגם אם פספסתי משהו ותופיע איזה שאלה על זה במבחן זה לא סוף העולם.

מתחילים להבין שזה לא מלחיץ כמו שחושבים וקצת לזרוק. זה ממש חשוב לנפש.

ברמה החברתית, כשעברתי עכשיו לתל אביב אמרתי לעצמי: "כל דבר שמזמינים אותך את הולכת", ועד כה עמדתי בזה ממש יפה. אני לפעמים ממש מכריחה את עצמי לצאת גם כשאני ממש עייפה כי זה ממש חשוב למצב רוח שלי. אני לא נהנית מהלמידה אז החברים זה משהו שמוציא אותך מהשגרה ומפקס אותך. זה תורם לי למצב-רוח ולביטחון העצמי. זה עוזר לי ללמוד איך להתנהל במצבים חברתיים, משהו שלא תמיד ידעתי.  

וזה נכון מה שאומרים, תמיד כשיש לך יותר דברים בלו"ז אז אתה לא נמרח. עכשיו אני עובדת, יש לי 2 מלגות ואני מצליחה לעשות שלושה אימונים בשבוע. זה היה אחד הטריגרים למעבר למרכז. רציתי לעשות כושר. לפני זה היו לי שעה ומשהו כל כיוון של נסיעות והייתי מותשת.

ובכל זאת, בתקופות עמוסות צריך לעשות סדר עדיפויות. נגיד תקופת מבחנים אני לומדת, אף אחד לא מדבר איתי בתקופת מבחנים.

אפשר לעשות הכל, אבל זה פשוט יבוא על חשבון משהו וצריך לבחור על חשבון מה זה יבוא. אימון או כמה נקודות בציון, צריך לבחור.

בסה"כ הייתי מציעה להוריד את הרגל מהגז, הציונים לא משנים. יצא לדבר עם מתמחים וסטאז'רים שאמרו לי שאלה השנים שאנחנו צריכים לדאוג בהן יותר לעצמנו ופחות ללימודים. מן הסתם שיש את הזמן הבסיסי שצריך לשבת, אבל צריך גם לתת לעצמך זמן כי אחרי זה פשוט לא יהיה וחבל.