נוירואנטומיה

בפוסט הזה סטודנטית מספרת על נוירואנטומיה, הקורס הראשון של שנה ג, ומסתבר שהוא ממש סבבה.

"נוירואנטומיה זה קורס של שבועיים בתחילת שנה ג', זה חלק מקורס 'מערכת העצבים', ולומדים בו על האנטומיה של המוח ומערכת העצבים המרכזית. 

לדעתי עשו מנוירואנטומיה הרבה יותר ממה שזה. לפני שאתה מתחיל שנה שלישית אומרים לך שזה הקורס הכי קשה בשנה ושמדובר בשבועיים מאד מאד קשים. ככל שעבר הזמן הבנתי שזה לא כזה נורא (אולי דווקא זה שהכנתי את עצמי לגרוע מכל עזר לי).  התחלתי להבין את זה בעיקר לקראת המבחן כשראיתי שהיקף החומר שלימדו אותנו לא היה כל-כך נורא.

זה גם היה מבין המבחנים היחידים שאשכרה שאלו אותנו על מה שלימדו אותנו. בשנה א' מלמדים אותך אנטומיה ובוחנים אותך על שאלות קליניות. פה גם השאלות היו על אנטומיה, זה היה שינוי מרענן.

לי באופן אישי החוויה של הלימודים היתה הרבה יותר טובה מאנטומיה בשנה א'. בשנה א' לא הצלחתי לעמוד בקצב בגלל שהיו עוד דברים ללמוד במקביל - אתה לא יושב ומשנן באופן יסודי מושגים שלושה חודשים לפני מבחן כשיש לך עוד 8 מקצועות. פה, ממש ישבתי ושיננתי כל יום. זה קרה בגלל שהלחיצו אותי לפני, כי זה היה רק שבועיים וכי נכוויתי מאנטומיה בעבר. אם פספסתי שיעור דאגתי ללמוד אותו לפני השיעור הבא. הדברים גם נבנו אחד על השני אז זה היה לי חשוב לעמוד בקצב.

הדיסקציות גם מכריחות אותך להיות "על זה" – כל יום יש דיסקציה ואתה נמצא במעבדה, ואם המנחה שואל שאלה, רוצים להימנע ממבוכה במצב שאף אחד בקבוצה לא ידע לענות. זה גם רצון להיות על החומר ולהבין. גיליתי גם שהרבה יותר כיף לי כשאני על החומר - לעומת מצב שבו אני לקראת המבחן מרביצה עבודה ומבינה - זה יותר קל. זה יצר מצב שלמבחן כבר כמעט ולא למדתי – עשיתי שני שחזורים ועברתי על החומר פעם אחת והיה בסדר.

למבחן המעשי למדתי דרך זה שירדתי לחדר דיסקציות 3-4 פעמים ועברנו על כל החומר של המעבדות. למדתי עם חברה וכל אחת מאיתנו למדה באופן שונה. אני הגעתי לחדר דיסקציות אחרי שכבר עברתי על כל החומר העיוני של אותה מעבדה ובאתי רק כדי ולוודא שאני יודעת לזהות מבנים. היא למדה את המעשי בחדר דיסקציות ומזה למדה לעיוני.

למדנו יחד גם ב"מוזיאון". זה אזור בו מוצגים חתכים שונים או חלקים שונים של המוח. לדוגמה אם אתה לומד על הצרבלום, המוח הקטן, אז יש אותו מבנה מכל מיני זוויות שונות ואפשר לזהות את כל המבנים שצריך לדעת את השמות שלהם.  זה מאפשר לזהות חלקים שלא ניתן היה כבר לראות במוחות שעבדנו עליהם.

הדיסקציות לא הפריעו לי, לא עכשיו ולא בשנה א', אני דווקא מאד אוהבת את זה ואפילו חבל לי שנגמר. זאת הזדמנות לעשות, לראות ולגעת ולא רק לשבת ולהקשיב. אני הייתי חייבת לדעת איך זה מרגיש, היו סטודנטים שלא נגעו בכלל במוח וזה נראה לי מוזר שהם לא היו סקרנים לגבי זה, לגבי המרקם, המשקל וכו'.. זה גם מאד עזר לי להבין את הדברים בצורת תלת מימד -במהלך הלמידה העיונית לא הצלחתי למצוא משהו באינטרנט שסייע להבין את סידור החלקים הפנימיים של המוח בצורה תלת ממדית מספיק טובה.

באופן אישי הקורס הזה היה חוויה יחסית חיובית, וזה שהוא היה קצר היה נחמד. היה לחץ – לא ראיתי את המשפחה שלי בסופ"ש שלפני המבחן ולמדתי כל יום אחרי הלימודים, אבל בגלל שמדובר רק בשבועיים של למידה בכיתה ועוד כמה ימים של למידה למבחן זאת הרגישה לי כמו השקעה שווה. הייתי יכולה להתמודד עם זה שאין לי חיים לשבועיים.  עכשיו כשאנחנו לומדים למערכת העצבים אני לא מסוגלת לעשות את זה, אני לא אבוא הביתה ב5 אחרי הלימודים במהלך היום ואשב ללמוד. הלמידה האינטנסיבית תחזור לפני המבחן. 

ולגבי הלימודים בכלל, הייתי מציעה לנסות לקחת את כל מה שקורה פה כמה שיותר בקלות."

המעונות - מקום להניח את הראש

בפוסט הזה שתי סטודנטיות נותנות מלא מידע שימושי על החיים במעונות. 

לאוניברסיטת תל אביב יש כמה בתי מעונות שהשניים המרכזיים הם אינשטיין וברושים – אנחנו נמצאות  בברושים. מעונות אינשטיין הם יותר ישנים, ובאופן כללי התשתיות שם פחות טובות. הזכאות שם נמדדת על ידי מצב סוציואקונומי, מרחק מהבית, שירות צבאי/לאומי וכו'. 

מה סטודנט לרפואה צריך? הוא צריך זמן, הוא צריך שולחן, מיטה ואוכל. עכשיו מבחינת האוכל יש סופר מתחת  למעונות. מבחינת זמן מיקום זה הדבר הכי הכי חשוב – זה על הרכבת, על האוניברסיטה, הם נמצאים על ציר עם מלא תחבורה ציבורית, ומיטה ושולחן יש למרות שהמיטה לא מדהימה (ויש גם סיכוי להיתקע עם מיטת יחיד). 

מעונות ברושים חדשים יותר. יש המון דשא, מאד מטופח, יש כיתת לימוד קטנה ומועדון קטן. חלק מהדירות הן בהגרלה וחלק ניתנות תוך התייחסות למצב סוציו-אקונומי. רוב הדירות הן דירות יחיד אז אם אתה רוצה דירת זוג יש פחות סיכוי לזכות בהגרלה, אבל את התשובות אתה מקבל כבר בסוף יולי-תחילת אוגוסט אז במקרה הצורך יש עוד זמן לחפש דירה. חלק מהסטודנטים גם מוותרים על הדירה וזה עובר לבא ברשימה. 

יתרון לסטודנטים לרפואה כיום הוא שאם קיבלת את הדירה בהגרלה, אז אתה יכול להישאר שם עד שנה רביעית כולל. זה נותן לך רצף שבזכותו אתה לא דואג לגבי חיפוש דירה. 

מבחינת תמהיל הדירות הרוב זה דירות סטודיו ליחיד – זה חלל שכולל שולחן, מיטה ושולחן אוכל. יש מטבחון קטנטן (שמכיל מיקרוגל ומקרר), שירותים ומקלחת בדירה שהם רק שלך. בנוסף יש שם דירות שמיועדות לשותפים, יש דירות סטודיו לזוג, 2 חדרים לזוג, 3 חדרים למשפחה, עם/בלי מרפסת. המחיר יותר גבוה בברושים. ברושים יותר קרוב לרכבת ונמצא בערך 15 דקות הליכה מהפקולטה. 

אין לך שום שליטה על איזו דירה אתה מקבל, במידה ואתה יודע שקיבלת סטודיו, אז תבוא ביום ההרשמה ויגידו לך "ה'-187" וזאת הדירה שלך. אבל אני ממש לחצתי שאני רוצה קומה נמוכה ושמו לי קומה שנייה. 

מבחינת שמירה על פרטיות והיחס של המזכירות זה מאד השתפר בשנה האחרונה. היום יש נעילת בריח אז אנשי תחזוקה לא יכולים להיכנס ללא הסכמה שלך. אם משהו מתקלקל לך בדירה אתה פותח תקלה וכבר באותו יום מטפלים בזה.

יש שמירה על המעונות, אתה נכנס עם צ'יפ למתחם. בעלי חיים אי אפשר להכניס, אחרי שנלחמו איתם מותר להכניס כלבי נחייה בהכשרה.

באופן כללי שקט אבל זה מאד תלוי על איזה שכנים אתה נופל. לי היו שכנים מעשנים ויש מערכת אוורור משותפת וזה שיגע אותי (אסור לעשן בתוך בכל המתחם). אם מתלוננים עליך מספיק פעמים אז מעלים אותך לוועדת משמעת.  

מבחינת חיי חברה בגדול כל אחד לעצמו. למרות שיש צוות מטעם אגודת הסטודנטים שמארגן פעילויות – סדנאות סושי, סדנאות קינוח טבעוני, סדנאות סריגה ומסיבת פתיחת וסוף שנה שהן ממש אחלה. בנוסף זה שאתה גר ליד חברה' מהלימודים זה ממש נחמד. אצלנו מתוך מחזור של 120 יש בערך 20 סטודנטים שגרים במעונות, וכולם בברושים.

יש מלגה שאפשר לעשות כל שנה אם אתה דייר של המעונות מטעם שיכון ובינוי. והיא סופר משתלמת, כיום זה 40 שעות ומקבלים 4000 ₪ שזה 100 לשעה. ויש המון אפשרויות למסגרות שבהן אפשר לתת את השעות.

הם לא באמת אוכפים את  חוקי האירוח. רשמית מותר לי לארח את חבר שלי שלושה לילות בשבוע, ואני אמורה לבקש רשות בשביל שהוא יבוא, ולמלא טופס, וזה ממש לא קורה, אף אחד לא יודע אם הוא שם.

מה שכן, אי אפשר להכניס ריהוט משלך, או להביא מוצרי חשמל לא מאושרים - בדרך כלל מה שהם לא יאשרו רדיאטורים או מחממים מוגזמים. זה קצת מעיק ומזכיר צבא אבל ברגע שאתה נכנס לדירה אתה פשוט מצלם את התוויות של הדברים שלך מבחינת הספק וזרם, מביא את זה לאיש תחזוקה והוא מאשר את זה.

מבחינת ריהוט – בימים של המעבר כולם מביאים כל-כך הרבה דברים שלא ממש שמים לב – מזרון קצת יבלוט לעין. אין ממש איפה לשים דברים גדולים. לדוגמה אין איפה לשים שולחן נוסף. אז כיסא משרדי אפשר להביא (הכסאות לא ממש נוחים). אי אפשר לדפוק מסמרים בקירות, אז מביאים מראה שעומדת ומסתדרים עם מגנטים, סקוצ'ים וחוטים. בפועל יש הרבה אנשים שכן דופקים מסמרים ועקרונית יכולים לחייב אותם כסף על זה אחרי הזיכוי, אבל אני והבן זוג שלי קיבלנו דירה מחוררת לחלוטין ולא היה נראה שלמישהו איכפת.

אנחנו ממש מרוצות מהמגורים במעונות, בתור יחיד, אתה יכול לחיות באותו מחיר פחות או יותר מחוץ לאוניברסיטה בדירת שותפים, ובתור זוג אתה לא תמצא מחירים כאלה בחוץ, ובגלל זה יש ביקוש עצום לזוגות. 

ויש שקיעות ממש יפות!

 

פוסט סיכום לשנתיים הראשונות – קשיים מרכזיים בלימודים

ביום שהודיעו לי שהתקבלתי  ללימודים הייתי באופוריה. ביקשתי מחברים שיזכירו לי את הרגע הזה כל פעם שאתלונן ב-6 השנים הבאות. הייתי בטוח שהכרת התודה על זה שהתקבלתי תביא לי כוחות על, ושכל פעם שיהיה קצת קשה אני פשוט אזכיר לעצמי שאני פה ואז הכל יהיה בסדר.  

אני נותן לכם לנחש לבד כמה זמן עמדתי בהתחייבות הזאת. אם הייתי יכול לחזור בזמן הייתי אומר לעצמי שאני חי בסרט. אחרי זה הייתי מביא לעצמי את הפוסט הזה. 

אני כותב שנייה לפני שנה ג'. זה חשוב כי זה אומר שאני לא לומד כבר חודשיים, אני לא עייף, תקופת מבחנים היא זיכרון רחוק ויש לי רצף דו ספרתי של ימים שהייתי מתאר כממש סבבה. אני אומר את זה כדי שתבינו שהפוסט הזה נכתב ממקום אופטימי, שמאמין שכל הקשיים שמתוארים פה הם לא איזה אסון טבע אלא פשוט חלק מובנה מהלימודים שצריך להכיר ולדעת איך להתמודד איתו.  

הפוסט לא מתיימר לעזור לכם להצליח בלימודים (אתם תצליחו גם בלעדיו) והוא גם לא יהפוך את הלימודים לקלים (ברגע שתדעו איך לעשות את זה אשמח אם תגידו לי). הוא פשוט בא להציג לכם את החלקים הפחות נעימים בלימודים וכמה הצעות בונות להתמודדות. 

יש לפוסט הזה עוד מטרה. לפעמים מה שהכי קשה זאת ההרגשה שאתם לבד עם האתגרים, וההרגשה הזאת הכי חזקה בסמסטר הראשון של שנה א', כשעוד לא מרגישים מספיק בנוח לפתוח את הלב מול החברה' שלומדים אתכם. אף אחד לא מפרסם פוסט בפייסבוק שמדבר על הדברים האלה, ואחרי שנתיים של ניסיון אישי והמון שיחות עם סטודנטים אחרים, אני יכול להגיד שהקשיים שכתובים בהמשך נפוצים מאד.

ברור שלא הכל רלוונטי לכולם, ושיש אנשים עם הסתכלות בריאה ברמה מעוררת השראה שאולי לא יבינו על מה אני מדבר. אם אתם כאלה, אני מעריץ אתכם, ואם הדברים שאני כותב פה כן נראים לכם רלוונטיים, אז לפחות תדעו למה אתם נכנסים.  

           

קושי לאזן בין הלימודים לשאר החיים – זה תהליך אישי לגמרי, כל אחד מגיע עם הציפיות שלו, והאיזון הנכון הוא מה שבריא לכם. זה ייקח זמן עד שתמצאו את  האיזון, וזה יבוא דרך ניסוי וטעייה. חלק מהסטודנטים מגיעים ונבלעים בלימודים לגמרי עד שהם מוצאים איזון, אחרים לא מעריכים כמה הם צריכים להשקיע ומוצאים את עצמם עם ערימה של מועדי ב'. ממה שראיתי סביבי בשנה ב' זה כבר הרבה יותר טוב, אז קחו הכל בקלות ותנו לזמן לעשות את שלו. מוזמנים להציץ כאן וכאן כדי לקרוא חוויות על השלב הזה.      

התאקלמות לשנה א – ללמוד איך ללמוד  - גם כאן יש ניסוי וטעייה, בסוף תמצאו מה עובד לכם. חלק לומדים עם אנשים, חלק לבד, חלק מקימים אוהל בספריה לתקופת מבחנים, חלק יכולים ללמוד רק בדירה שלהם. בלילה, ביום. מגיעים לכל שיעור או רק לחובה. תנסו ותראו עם מה אתם מרגישים הכי בנוח.

חוסר בטחון ביכולת שלכם להצליח בלימודים – אם הייתי מקבל נקודת זכות אקדמית על כל סטודנט/ית לרפואה שאמר/ה לי "כולם פה חכמים, אני אשכרה צריך לשבת וללמוד את החומר", הייתי כבר מזמן בסטאז'. לא דיברתי עם כל המחזור, ויכול להיות שיש פה ושם חברה' שקוראים את החומר פעם אחת ויודעים את הכל, אבל הם מיעוט.

התחושה הזאת לא תיעלם בגלל שקראתם את הפוסט הזה, אבל אם היא עולה, תנסו להזכיר לעצמכם שהמון סטודנטים לפניכם הרגישו ככה, ואז הם חזרו ללמוד ונהיו רופאים.

לחץ – וויקיפדיה טוען שאנשים נלחצים כשהם לא מאמינים ביכולת שלהם להתמודד עם המצב שהם נמצאים בו. שימו לב לחלק המרכזי במשפט – המילה מאמינים, ליכולת האמיתית שלכם אין שום קשר לרמת הלחץ שלכם. מה שזה אומר זה שאם אתם ממש מוכנים למבחן, אבל מסיבה כלשהי אתם בטוחים שאתם הולכים להיכשל, אתם תלחצו.

לחץ במידה סבירה משאיר אתכם ערניים ללמוד ב2 בלילה לפני מבחן. לחץ פסיכי הוא כלי מעולה כשצ'יטה רודפת אחריכם בג'ונגל, הוא קצת פחות שימושי כשאתם מנסים לשנן את העצבים הקרניאלים. 

רמת הלחץ שתחוו תלויה בגורמים שונים כמו גנטיקה, ניסיון החיים שלכם, אופי, ומידת החשיבות שאתם מייחסים להצלחה בלימודים. יש המון שיטות טובות להתמודדות עם לחץ שלא ניכנס אליהם בפוסט הזה, אבל במקרים הקשים באמת יש סרטוני חתולים ביוטוב.   

ומשהו מעודד לסוף – הלחץ יירד באופן טבעי ככל שתתקדמו בלימודים, כל סמסטר שאתם עוברים הוא עוד הוכחה לעצמכם שהכל סבבה, ואז אתם פחות לחוצים.         

  

עומס לימודי – יש הבדל בין עומס ללחץ. על לחץ דיברנו. אם יש לי הר של מושגים לשנן באנטומיה בערב אחד ואני לא בלחץ, עדיין יש עומס. העומס בלימודים הוא בעיקר בתקופת מבחנים אבל לא רק. בתקופות מבחנים של השנתיים הראשונות בדרך כלל המבחנים הענקיים הם בהתחלה והם דורשים שינון כמויות אדירות של ידע. החצי השני של התקופה עדיין עמוס אבל פחות. היקף החומר שנדרש לשינון בתואר הזה הגדיר לי מחדש מה זאת למידה, לא האמנתי שאפשר לשנן דברים באינטנסיביות כזאת. בדיעבד זה דיי נחמד לדעת שזה אפשרי, כשזה קרה פעם ראשונה זה היה ממש לא סבבה. 

אין יותר מדי מה לעשות עם זה, עם הזמן תהפכו יותר יעילים בשינון וזה יהיה יותר קל. מה שמוביל לאתגר הבא.

שינון – אם יש דבר אחד שאפשר לדעת על סטודנטים שסיימו לימודי רפואה זה שהם ממש ממש טובים בלשנן. זוכרים איך שיננתים מילים לחלק המילולי ולחלק באנגלית בפסיכומטרי? אז ככה כפול מלא, וזה אפילו לא חייב להיות מילים, יכולים להיות סתם אותיות ומספרים באנגלית כמו IL-12 או BRCA1. זה משהו שלומדים על הדרך, כל אחד מוצא מה עובד לו, ויש מלא שטויות שרצות ביוטוב ובין סטודנטים שעוזרות עם השינון. 

קושי מרכזי בשינון הוא שהוא משעמם (ניגע בנושא חוסר העניין בהמשך).

משהו חשוב לדעת לגבי שינון – אל תתבאסו אם אתם שוכחים דברים ששיננתם שבוע אחרי המבחן, זה לא אתם, זה החומר. או כמו שאמר אחד המרצים: "ללמוד רפואה זה כמו לשתות מים מברז כיבוי אש". על הדברים החשובים באמת יחזרו עוד הרבה פעמים. 

קושי בהגדרת יעדים לשנים הפרה קליניות – משהו שיכול להקל עליכם מאד זה להבין מה המטרות שלכם במהלך הלימודים.

מכירים את חוק ה-80:20? הוא רלוונטי גם ללימודי הרפואה. הרבה יותר קשה להפוך 80 ל-100 מלהפוך 60 ל-80. הסיבה היא שברוב המבחנים יש כמה שאלות שבשביל לדעת לענות עליהן צריך באמת לדעת המון המון חומר (לדוגמה לזכור מושג שמופיע פעם אחת בשורה ה-6 בעמוד 275 של הסיכום). זאת לא הגזמה, זאת הרמה הנדרשת בשביל להוציא ציונים מאד גבוהים באופן עקבי לאורך התואר.  

מבחינת הפקולטה, אתם נדרשים לשמר ממוצע 75 ומעלה כדי לעבור לשנים הקליניות, שזה הרבה יותר פשוט מלהצטיין בהכל. אז אם החלטתם שחשוב לכם לשמר ממוצע גבוה, תשאלו את עצמכם למה. MDPhD?  מלגה? רצון להבין לעומק את יסודות מדעי הרפואה? רצון להצטיין בכל דבר שאתם עושים? זה ממש אחלה, אבל תבינו שלהחלטה כזו יש מחיר, ותהיו מוכנים לשלם אותו. הרבה אנשים מסתפקים בממוצע יותר נמוך ומפנים לעצמם הרבה מאד זמן לדברים אחרים. אין דרך נכונה, פשוט תחשבו על זה באופן מודע ואל תלחיצו את עצמכם סתם. 

חוסר עניין–  במהלך השנתיים הראשונות תשקיעו עשרות שעות ב:

1. העברת אלקטרונים בין אטומים בכימיה אורגנית.
2. חישוב משקל מולקולרי של יסודות עד 3 ספרות אחרי הנקודה העשרונית.
3. התעסקות אינסופית בתהליכים שנמצאים ברמה המולקולרית.

שלא תבינו לא נכון, אני לא טוען שהדברים האלה לא רלוונטיים. אני דיי בטוח שהאנשים שבנו את הסילבוס יש הבנה יותר טובה משלי לגבי הדברים שסטודנט לרפואה צריך לדעת. פשוט רוב החומר שלומדים עוד לא עוסק ברמה הקלינית. הרבה אנשים באים ללמוד רפואה כי הם רוצים להיות רופאים, לא חוקרים. 

השנתיים הראשונות עוסקות ביסודות המדעיים של הרפואה, אז אם כימיה וביולוגיה תאית ומולקולרית לא מעניינים אתכם, זה לא קל. וגם אם הנושא מרתק אתכם, בהרבה קורסים מדובר בשינון רשימות אינסופיות של מילים, אותיות ומספרים. ואפשר להגיד הרבה דברים על שינון, אבל הוא לא מעניין. כשפותרים תרגיל מורכב בפיזיקה ההבנה שלכם של העולם משתנה קצת, זה לא קורה בשינון (המצב מחמיר עוד יותר כמשננים שחזורים). 

היתרון הגדול בחוסר העניין הוא שהוא ישמש לכם הזדמנות מעולה לעבוד על דחיית הסיפוקים שלכם. תכלס, פשוט תשלימו עם זה כמו שמשלימים עם פקק באיילון ואולי תזכו להרחיב את תחומי העניין שלכם בדרך.     

תחושת חוסר משמעות – מעניין שסטודנטים לרפואה מרגישים תחושה של חוסר משמעות בלימודים שלהם - הם לומדים רפואה. זה לא משהו גורף, אבל שמעתי דיי הרבה סטודנטים מדברים על זה שחסרה להם תחושת משמעות בלימודים. הם באים ללימודים האלה כי הם רוצים לתרום מעצמם, ואז בשנתיים הראשונות הם קבורים בלימודים תאורטיים.

ממה שראיתי, אלו שלא התקשו עם חוסר המשמעות היו אלו שהרגישו בטחון מאד עמוק ברצון שלהם להיות רופאים, ככל שהם היו בטוחים יותר בדרך, ככה הם היו מסוגלים לראות את הלימודים עצמם כמשמעותיים. 

המזל הוא שגם לאחרים יש פתרונות. בין אם זו התנדבות במרכזי סיוע, מעורבות באגודה, השתתפות בתוכניות מעורבות חברתית של האוניברסיטה או התנדבות בתחום שלא קשור לרפואה. צריך רק להרים את הראש ולחפש.  

    

מימון הלימודים  - נושא כאוב, יש עליו פוסט שלם כאן. 

וזהו. זה מסע לא קל מהמון בחינות, העומס, האורך וכל המסביב, אבל כשקשה תנסו להיזכר למה החלטתם ללמוד את המקצוע, וגם להתמרמר עם חברים שלכם זה ממש בסדר ;)

שיהיה המון בהצלחה ושלא תדעו מועדי ב!