יום רביעי, 29 באפריל 2020

מבחנים בעל פה - איך ניגשים לכיף הזה?

אז צלחתם את היק"ר ואתם לקראת סוף סבב פנימית, ובפעם הראשונה בלימודים צריך להבחן בעל פה. זה מעבר דיי חד ממבחנים אמריקאים, ואולי קצת מלחיץ. בסבב פסיכיאטריה אמרו לנו כל חמש דקות שידע מקדים עוזר להרגיע חרדה. אז קבלו קצת ידע מקדים, יש מצב שחלק ממה שכתוב פה לא ירגיע אתכם, אבל עדיף שתילחצו קצת עכשיו, תכינו את עצמכם ואחרי זה תכנסו למבחן עם חיוך ותחושה נעימה בבטן.  

 

אז מה צריך לדעת על המבחן בעל פה? (מבטיח לסיים עם דברים טובים כדי לא לבאס לכם את היום)

  

זה מבחן הרבה פחות הוגן ממבחנים אמריקאים – המבחן הזה הרבה יותר דומה לחיים האמיתיים.

בניגוד למבחן אמריקאי, לא כל הנבחנים נשאלים אותם שאלות. כל אחד  מקבל חולה שונה עם מחלה שונה להיבחן עליו. אחרי זה יש מאגר כרטיסיות, בחלק מהן יהיו שאלות על דלקת ריאות ובחלק על אריתמה נודוזום. הם עושים מאמץ לדאוג לרמת קושי יחסית שווה אבל זה עניין של מזל אם נפלתם על שאלה שהכנתם עליה סמינר או על מחלה שלא חשבתם עליה מאז היק"ר.

 

נכון שהכרטיסיות זהות בבתי החולים השונים, אבל מי שנותן לכם ציון הם בוחנים שמתחלקים ל-3 קבוצות בהתפלגות נורמלית:

 

 

אין שום ביסוס אמפירי לגרף הזה, ציירתי אותו הרגע והוא בעיקר מוכיח שטוב שלא ניסיתי להתקבל לשנקר, אבל אני מהמר שהוא לא רחוק מאד מהמציאות. מה שחשוב לזכור פה זה שאין לכם שליטה איפה תיפלו בגרף

 

    שימו לב שכל שיטת הכרטיסיות נועדה למנוע פערים בציונים בין מחלקות, אם תדעו את החומר אתם תעברו לא משנה כמה הבוחן מניאק. יכול להיות שתיפלו על הבוחן הכי גרוע ותשלפו דווקא את הכרטיסייה שלא למדתם עליה (סיכוי קטן), או שתזכו בבוחנים מקסימים שייתנו לכם 100 וחיבוק וגלידה בסוף המבחן. בגלל שאין לכם איך להשפיע על זה, שווה לעבוד על השלמה ולהשקיע אנרגיה בדברים שיעזרו לכם לעבור את המבחן.  

  

אם תצליחו להישאר רגועים במהלך הבחינה זה יעזור לכם בקטע אחר - נכון שאתם במבחן בכתב ויש לכם בלאק אאוט אז אתם יכולים לעצום את העיניים, ללכת לhappy place שלכם ולחכות עד שהדברים יחזרו להסתדר בראש? אז פה זה קצת יותר קשה.

 

אפשר לבקש דקה לסדר את המחשבות, זה סבבה לגמרי ואפילו רצוי, אבל הבחונים בחדר בדקה הזו וזה יכול להרגיש קצת לא נעים, וכשנכנסים ללופ רע בגלל שאלה שלא ידעתם הלחץ יכול להמשיך אתכם לשאלות הבאות.

 

דיברנו קצת על התמודדות עם לחץ בפוסטים קודמים, אבל שווה ממש להשקיע בזה, כי אם תצליחו להישאר רגועים תוכלו לחשוב יצירתי, תוכלו לחייך לבוחנים, תוכלו להקרין רוגע ובעיקר לא תחבלו בכל העבודה הקשה שהשקעתם בללמוד למבחן. יש אנשים שזה בא להם בטבעיות ויש כאלה שזה יותר קשה להם - הכל טוב, גם אנטומיה לא ידעתם לפני שלמדתם, לא להילחץ במבחן בעל פה זה פשוט משהו נוסף ללמוד. אפשר להחליט שזה משהו שחשוב לכם ולהשקיע בו זמן.

 

עדיף ידע בסיסי על כל החומר מלדעת ממש טוב חלק מהחומר - במבחן עם 70 שאלות אפשר לוותר על חלק מהחומר ולגשת רגועים, במבחן עם 4 כרטיסיות, כשאחת הכרטיסיות נופלת על נושא שאין לכם מושג מה קורה בו, אז רבע מהמבחן הלך לכם, ומניסיון -לשבת מול בוחנים במצב הזה זה חרא, ואתם תישארו עם התחושה הזו גם בשאלה הבאה. עכשיו אי אפשר להימנע מזה לגמרי, תמיד יכולים לתקוע אתכם עם כרטיסיה ממש רעה (לא נפוץ), אבל אם אתם רואים בשחזורים שאלה על נושא שאתם לא מכירים , שווה ממש ללמוד אותו לפחות ברמה הבסיסית.

 

לכל מבחן יש את השאלות הקבועות שלו - תלמדו אותם טוב. יש בשחזורים השאלות שחוזרת כמעט באותה צורה כל שנה, נגיד החולה עם הדלקת ריאות בפנימית. תלמדו אותם טוב ותרוויחו פעמיים. יש סיכוי גבוה שהם יופיעו ככה שתקבלו את הנקודות על השאלה. בנוסף אתם תהיו מבסוטים ומלאי בטחון בתשובה, הבוחנים יהיו מרוצים, ואתם תיכנסו לשאלה הבאה אחריה עם חיוך. זה גם יכול להחזיר לכם את הביטחון אם השאלה לפני זה לא באה לכם בטוב, בקיצור כיף גדול.

 

 

המבחן הוא עם אוריינטציה קלינית, וברגע שתצליחו להבין מה רוצים מכם יהיה לכם הרבה יותר קל ללמוד. מגיע חולה לבית חולים, מה עושים איתו? תדעו מה עושים איתו תעברו את המבחן. אנמנזה, בדיקה פיזיקלית, אבחנה מבדלת, מחפשים ממצאים ושואלים שאלות רלוונטיות לדברים שאנחנו חושדים בהם, מקבלים תוצאות לבדיקות וההדמיות שעשינו, עושים אבחנה, מטפלים בחולה, החולה מסתבך, מטפלים בסיבוכים, החולה מבריא ואתם עברתם את הבחינה.

 

זה אולי מרגיש לכם כמו מלא דברים עכשיו, אבל זאת הצורת חשיבה שתשמש אתכם עכשיו ובהמשך עם כל חולה אמיתי שתטפלו בו כשתהיו רופאים.

 

עכשיו כשמבינים שזה מה שחשוב כל הגישה שלכם ללמידה משתנה. פתאום ללמוד אבחנה מבדלת זה ממש הגיוני כי זה עוזר לכם לטפל בחולה. לעומת זאת, אם יש טיפול אנטיביוטי מסויים שעוזר למחלה, אפשר לזכור אותו ועוד אחד, אבל אם לא תכירו את כל המיליון אלטרנטיבות זה לא מה שיפיל אתכם בבחינה.

 

יהיה לכם גם יותר קל להציג את החולה בצורה מאורגנת – שמעתי איזה אלף טיוטורים אומרים שהבוחנים רוצים לראות שאנחנו חושבים כמו רופאים, שזה דיי הגיוני כי אנחנו אמורים להיות רופאים בסוף. הם עפים על זה שמישהו מגיע לתשובה הנכונה בצורה שהראתה את כל המהלך שתיארתי מקודם, ואם הדברים שאמרתם היו הגיוניים, יש מצב טוב לקבל את כל הנקודות גם אם טעיתם באבחנה (ההפך גם נכון, הם יכולים להתבאס עליכם אם תתנו ישר אבחנה, גם הם היא נכונה, פשוט כי קפצתם אליה בגלל סימפטום אחד ולא חקרתם לעומק את האופציות שלכם).

 

אלא אם כן אתם ממש סגורים על נושא מסוים, אל תנדבו מידע – זה קורה לי בכל מבחן השטות הזאת. אם שואלים אתכם שאלה, תנסו לענות עליה בצורה הכי מדויקת וממוקדת שאתם יכולים, אם הם ירצו שתפרטו או תרחיבו הם יבקשו מכם. הסיבה לקמצנות המילולית הזו היא שאתם שוחים במים ממש עמוקים עם כל הרפואה הזה, על כל דבר שאתם יודעים יש איזה 20 שאתם זוכרים במעומעם ו-100 שבחיים לא שמעתם עליהם. השאלות במבחן יחסית ממוקדות, אבל הבוחנים יכולים לגלוש אתכם למקומות שאתם לא מכירים, זה לאו דווקא מרוע לב, מבחינתם השיחה פשוט התגלגלה לשם, עכשיו אין לנו שליטה על המקומות שאליהם הם ייקחו את המבחן, אבל אנחנו לא רוצים לעזור להם. דוגמא להמחשה :

 

"מה הטיפול המרכזי ל-X?"

"הטיפול הוא Y, ויש גם את Z שמשתמשים בו אם המטופל רגיש ל-Y"

"יפה מאד, אתה יכול לספר לנו את ההבדל במנגנון הפרמקולוגי בין Y ל-Z שבגללו אנשים שרגישים ל-Y יכולים לקבל את Z?"

"אממממ, אממממ, אולי משהו שקשור לאוקסידציה?"

 

שימו לב שהשאלה לא היתה על Z, השאלה היתה על Y, אם הנבחן היה שומר על הפה שלו סגור Z היה נשאר בעמוד 3200 של הריסון ולא רואה אור יום עד שלב א, אבל עכשיו הבוחן המשועמם החליט לשאול שעלה שעלתה לו לראש. אף אחד לא יכשיל אתכם על זה שלא תדעו שאלה כזו, אבל זה מבאס לדעת שחפרתם לעצמכם בור סתם, וזה גם מסיים שאלה שידעתם את התשובה אליה עם תחושה שלא ידעתם, וחבל.  

 

אם אתם לא יודעים, אל תנסו לחרטט אנשים שמתמחים במקצוע שלמדתם עליו עכשיו גג שלושה חודשים.  צריך לעשות שינוי פאזה ממבחן אמריקאי שם תמיד עדיף לנחש, למבחן בעל פה, שחירטוט קיצוני יכול לעצבן בוחן ולשנות את כל האווירה של המבחן. אפשר להגיד, "אני לא בטוח אבל לאור ככה וככה אני מעריך שהתשובה היא X". ככה אם צדקתם יופי ואם לא אז הם ידעו מראש שאתם לא באמת סגורים על זה והכל טוב. 

 

אולי לא תדעו לענות על הכל, וזה ממש בסדר - זה מלא חומר כל הרפואה הזה, לאף אחד אין ציפייה שתדעו הכל, וזה בסדר לא לדעת דברים. ואם יש משהו ממש ממש בסיסי שידעתם אבל כשהבוחן שאל לא היה לכם מושג, זה גם בסדר וזה קורה לכולם. אם תכינו את עצמכם נפשית לתחושה הזו תוכלו לקבל את זה באהבה ולהמשיך לשאלה הבאה. 

 

אתם יודעים מלא מלא חומר והרוב המוחלט של הסטודנטים עוברים את המבחנים בעל פה בציונים אש. וגם אם קרה ונכשלתם הכל טוב ויש מועד ב. למי שחשובים לו הציונים, הממוצעים למבחנים בעל פה יותר גבוהים מהממוצעים בשנים הפרה קליניות, מה שמראה שגם יודעים את החומר וגם הבוחנים ברובם המוחלט בראש טוב. זה חשוב ממש לזכור, גם עם כל הלחץ וכל השינויים האלה שתיארתי, דברים מסתדרים בסוף.

 

זהו זה מה שעולה לי לראש כרגע, כמובן שגם שווה ללמוד את החומר זה גם יכול לעזור קצת. אם יש לכם עוד רעיונות אתם ממש מוזמנים לרשום אותם בתגובות - זה יעזור לדורות הבאים

 

מלא בהצלחה בסבבים הקליניים :)

 


יום שישי, 24 באפריל 2020

תובנות על החיים מסבב פנימית


התחלתי לכתוב פוסט על השנים הקליניות עם עצות ומסקנות כמיטב המסורת של הבלוג, אבל אחרי איזה שעה הבנתי שיש פוסט שחשוב לי לכתוב קודם, זה שמספר על החוויה שלי מפנימית. 


אני משתף פה חוויה אישית לגמרי, חברים שאני אוהב ומעריך בטירוף עפו על הסבב הזה בקטע אחר, אבל לי היה קשה, יותר קשה ממה שדמיינתי שלימודי הרפואה יכולים להיות. 


המחלקה שהייתי בה היתה מדהימה. כולם היו מקצועיים, נחמדים למטופלים והכי רוצים ללמד בעולם, הם דרשו מאיתנו מלא אבל דרשו מעצמם יותר, חשוב לי ממש להגיד את זה כדי שלא תחשבו שאני מבקר פה את המחלקה שהייתי בה, או מתחיל לזעוק את זעקת מערכת הבריאות (זעקה שצריכה להישמע, פשוט לא בפוסט הזה). 


אז מה קרה שם בעצם? ברמה הכי בסיסית, לא הייתי מוכן לממדי הכאב האנושי שנתקלתי בו במחלקה. הייתי בעבר במחלקה פנימית בתור מלווה, אבל אז הייתי שקוע באדם אחד ובכאב שלו. הפעם הגעתי למחלקה, וביום השני כבר לקחתי דם למטופלים בבוקר, ואין לי כל-כך מושג מה אני עושה כי למדתי איך עושים את זה יום קודם. חלק מהמטופלים לא היו צלולים, וחלק היו מונשמים, והם לא הבינו מה קורה, ופתאום העבודה שלי היתה לדקור אותם, וזה כאב להם, ואף פעם לא באמת השקעתי מחשבה בזה שאני אצטרך להכאיב לאנשים בעבודה הזו, שבשביל לקבל את הבדיקות מעבדה של המנינגיטיס, רופא צריך להכניס למטופל מחט לתוך העמוד שדרה, ושלפעמים גם המטופל הזה לא צלול, והוא מבוהל, והוא מקופל, ועמדתי שם, ואני אמור להפיק מכל העניין הזה ברמה הלימודית, אבל אני בהלם, אני פשוט בהלם. 


ונחשפים למוות, ולחולים מורדמים שהגיעו למצב כל-כך קשה שכבר כמעט אי אפשר למצוא להם ורידים כי הכל בצקתי, ולחולים שדיברת איתם וצחקת איתם ואתה חוזר ביום ראשון ומגלה שהם נפטרו בסוף שבוע, ומצאתי את עצמי מעביר את היום במחלקה עם הבעת פנים רגילה לגמרי, מגיע הביתה ופשוט מתפרק בבכי, כי בנאדם צעיר השאיר משפחה שלמה קרועה מכאב בבית חולים, וכי אישה שלקחתי לה דם הסתכלה עלי ואמרה לי בפנים מבולבלות שהיא לא מבינה איך זה קרה לה כי היא חיה כל-כך בריא ואיך יכול להיות שהיא הולכת למות? ואני מה אני יכול לעשות?  לקחת לה דם? אני מקשיב אבל אני אפילו לא מפנים את מה שהיא אומרת, ושלושה שבועות אחרי זה, כשאני הולך ברחוב, פתאום זה עולה לי שוב, המבט הזה, המבולבל, המפוחד, שהשתקף אצלי בעיניים כשהרגשתי כל-כך חסר אונים. 


ועכשיו תתחיל ללמוד רפואה. 


מה זה בעצם ללמוד רפואה במחלקה פנימית? זה לשבת בישיבות בוקר, לנסות לעקוב, כשכל הצורת דיבור והצגת המטופלים חדשה לך לגמרי, וגם שהם מדברים לאט בשביל הסטודנטים זה מרגיש לך מהר, ופה ושם שואלים אותך שאלות, ואחרי זה עושים לך הרצאות. עיקר העבודה היא עם חולים שנותנים לך לעשות להם קבלה לתרגול, כאילו אתה הרופא שמקבל אותם למחלקה וצריך לעשות לברר את הרקע שלהם, את הבעיה שבגללה באו, התרופות והטיפול שהם מקבלים כרגע, ולהציע תוכנית להמשך. 


אתה נדרש להתחיל לחשוב כמו רופא, שזה דיי הגיוני כי אתה לומד רפואה, אבל בפעם הראשונה שאמרו לנו את זה הסתכלנו על הטיוטור ואמרנו לו "איך אנחנו יודעים איך מטפלים בו?" והוא ענה תקראו, ותגלו לבד ואם אתם לא מסתדרים נעזור לכם. 


עכשיו קבלות זה מלא עבודה, וזה מלמד המון, אבל זה מעמיס, ותוסיפו לזה יום בשבוע שאתם נשארים לתורנות בערב, כשכל הימים האחרים הם עד ארבע וצריך להכין קבלות, והרבה זמן פנוי בשבוע אין לכם. (העומס הוא תלוי בית חולים, יש מקומות עם הרבה פחות לחץ, תחליטו מה יותר חשוב לכם ואפשר לעשות מחקר מראש אל איזה מחלקות לבקש)


אז היה צריך ללמוד צורת חשיבה חדשה לגמרי מזו של השנים הפרה קליניות. המוח עובד אחרת בפיתוח אבחנה מבדלת, בבניית תוכנית טיפולית, במחשבה איזה בדיקה צריך להזמין באיזה מצב ולמה. וכמו כל דבר חדש, זה לא הולך חלק בהתחלה.


אה, ויש גם ארגזים של מידע שצריך לדחוף לראש, חלק ממנו כבר שם מהיק"ר, אבל לכו תזכרו את כל מה שהיה ביק"ר ותוסיפו לזה מלא ידע יישומי כמו בדיקה פיזיקלית. 


ללמוד חשיבה קלינית זה ממש מגניב, והרבה מהחברים שלי שעפו על פנימית העריכו את האתגר שיש בתחום הזה, שכל-כך מגוון, ומערב כל-כך הרבה מערכות שמשפיעות אחת על השנייה. אבל אני באופן אישי פחות התחברתי לזה.


כשדמיינתי רפואה לפני שהתחלתי ללמוד רציתי לפתור לאנשים בעיות, שיגיעו עם משהו ויצאו בריאים (או לפחות עם שיפור משמעותי). אבל הסבב במחלקה הפנימית הראה לי שחלק גדול מהעיסוק הוא טיפול בחולים כרוניים, סוכרתיים, חולי COPD, חולי אי ספיקת לב, חולים שהמטרה הטיפולית שלך היא לייצב אותם מספיק בשביל שיוכלו לחזור לנהל את החיים שלהם בקהילה. זאת עבודה חשובה בטירוף, אבל לא התחברתי אליה, והבנתי שאני לא רוצה לעשות את זה, וזה שבר אותי בקטע אחר, כי בכל השנים הפרה קליניות אמרו לנו רק לחכות לשנים הקליניות, ושפנימית זה האבא והאמא של הרפואה, והנה הגעתי לפנימית, ולא טוב לי פה, וזה לא מה שרציתי, ואשכרה חיכיתי שלוש וחצי שנים לזה ועכשיו מה?


אני הולך לכתוב פה משהו שאמרו לי כבר במהלך הסבב, אבל הלוואי ומישהו היה מנער אותי כל בוקר לפני שהגעתי למחלקה ואומר לי את זה שוב ושוב ושוב:


פנימית זה לא כל הרפואה.


הייתי בטוח במהלך הסבב שטעיתי בבחירת מקצוע, ושכל ה"להוציא חולים בריאים לגמרי" היה נחמד בתור פנטזיה, אבל אז ראיתי בסבב ילדים ילד מדלג חודש אחרי שהוא היה מאושפז עם אוסטאומיאליטיס ברגל, ומטופלים יוצאים בסבבה שלהם ממחלקה כירורגית אחרי ניתוחי אפנדיציט וכיס מרה. הבנתי שיש סיכוי לא רע שאמצא את המקום שלי איפהשהו. 


אם אתם אוהבים פנימית זה מעולה - צריך מלא פנימאים טובים. אבל אם אתם לא מוצאים אם עצמכם שם, יש מגוון מטורף במקצוע הזה.


עברה שנה מאז הסבב פנימית שלי, ורק עכשיו הבאתי את עצמי לכתוב את הפוסט, ועם כל הקורונה הזה התחלתי לעבוד כעוזר רופא בבית חולים ושלחו אותי (איך לא) למחלקה פנימית. וזה עדיין קשה, ועדיין לא התאהבתי במקצוע, אבל ההלם כבר לא שם, וגם החוסר אונים נרגע, והיכולת שלי להכיל כאב גדלה, ואני פחות נבהל מהחולי והמוות, אז אני מצליח להתקרב יותר למטופלים, ואני מנסה לעזור להם במעט שאני יכול כרגע.

אני גם מבין שלפעמים החיים ממש ממש עצובים, ואני מנסה לחיות עם זה בשלום.


יום רביעי, 29 באוגוסט 2018

איך לשנן כמויות לא שפויות של חומר



הפוסט הזה מכוון בעיקר לסטודנטים או מועמדים ששוברים את הראש על איך לשנן, אבל גם אם כבר עברתם את התענוג ושמו אנטומיה - אולי תמצאו פה כמה נקודות שיעזרו לכם בהמשך הדרך.    

אני לא הולך לכתוב פה "עשרה טיפים לשינון אפקטיבי", כי כמו שתבינו עוד מעט- אנחנו ממש גרועים בלזכור רשימות. אני רוצה שתזכרו איך לזכור, ובשביל זה אנחנו הולכים להרים את המכסה מנוע מעל המוח שלנו. גם אם מה שאני כותב פה לא נראה לכם שימושי, זה ייתן לכם הבנה של איך הזיכרון שלנו עובד, ועל ההבנה הזו תוכלו לבנות משהו שמתאים לכם, וזה עדיף על רשימה של טיפים שתשכחו מחר.
אז בואו נקפוץ 300 אלף שנה אחורה אל ערבות אפריקה. בחור אחד קם שם בבוקר, מתחיל ללכת ורואה את זה


מה הוא עושה עכשיו? יעצור להסתכל לאריה עמוק עמוק בעיניים? פחות כדאי.

אבל זה לא החלק שמעניין אותנו, החלק המעניין הוא מה הוא יעשה בוקר אחרי (בהנחה שהספיק לברוח ביום הראשון), כשהוא יעבור שם שוב. הסבא שלנו בחזקת 1000 יזכור איפה האריה היה? יזכור שהיו אריות בכלל באזור? עצם העובדה שגם אני וגם אתם בחיים היום מראה שמשהו שם עבד. אבל מה עם אלו ששכחו שראו אריה יום קודם? הם לא שרדו, והגנים שלהם פורקו כדי להתגלגל במעגל החיים של סימבה.

אני ואתם בנויים מהגנים של החברה' שלא אכלו אותם. וזה ממש חשוב. זה חשוב כי אני ממש סבבה עם להיות בחיים, ולעניינו זה חשוב כי זה עוזר לנו להבין את הסדר עדיפויות של המוח שלנו.

המוח שלכם הוא תוצר של מלא ברירה טבעית, ושינויים גנטיים ביונקים לוקחים זמן, הרבה זמן. בני אדם הפסיקו להיות ציידים-לקטים לפני 10,000 שנה, זה כלום. וזה אומר שלכולנו מוח של איש מערות שמתמודד עם בעיות שממש לא בהגדרת תפקיד שלו.

בשנים הקרובות יהיו לכם רגעים חשוכים, רגעים של זעם עמוק על המוח שלכם, שפשוט מסרב לזכור את הפיצולים של הinternal iliac artery, ואתם תכעסו עליו, ובסתר לבכם תגידו לו שהוא טיפש, ושאי אפשר לסמוך עליו, ולמה לא הלכתי להיות נגר.


אבל המוח שלכם ממש לא טיפש. בזמן שאתם קוראים את זה הוא מווסת את הדופק, לחץ דם, חומציות ואת הרמות המדויקות של יותר חומרים ממה שאתם יכולים לדמיין. הוא יודע להיבהל מזה שאתם בנפילה גם אם העיניים שלכם עצומות ולשמור על שיווי משקל אחרי שנתקעתם בעציץ שהנוסע לידכם העלה לאוטובוס. הוא יודע להכניס את כל הגוף לסטרס עוד לפני שבכלל הבנתם שיש ג'וק בחדר. וכל זה בלי להתאמץ, על אוטומט.

אבל לזכור את השם של הצ'ופצ'יק בקצה של הסקאפולה? תשכחו מזה.   
באופן כללי בחיים, השאלה - "האם מה שאני לומד עכשיו היה מונע מאריה להרוג אותי?" היא שאלה ממש שימושית. רלוונטי לבריחה מאריות= קל ללמוד. לא רלוונטי? שיהיה לנו בהצלחה.

אין הרבה אריות בפקולטה לרפואה. מה שיש זה מלא מילים בלטינית, רשימות אינסופיות עם פרטים לא קשורים, אנזימים, ועוד מיני חלבונים שבעצמם מורכבים מאותיות ומספרים, ואת כולם צריך לשייך לאיברים שונים ומחלות שונות והכל ממש ממש מהר כי אין זמן ועוד שניה תקופת מבחנים ומה קורה פה ולפני שניה הייתי בדרום אמריקה ומה זה בכלל תא.

המוח שלנו לא מותאם ללימודים האלה, ולאף אחד בפקולטה לא אכפת כי תכלס כדאי שרופאים יידעו משהו בסוף. אז מה עושים?

משקרים למוח שלנו


חשוב להבין שגם זה שלמוח שלנו קשה ללמוד דברים מסוימים זה בעצם ממש ממש חכם. כל דבר שאתם זוכרים מתוחזק כל הזמן על ידי מלא תאים אפורים שמחזיקים ידיים (סינפסות). כולנו יודעים שלתחזק קשרים דורש מלא השקעה. אז המוח שלנו מתעדף איזה זכרונות חשוב לו לתחזק עם כמות הקלוריות המוגבלת שיש לו (סוואנה באפריקה זוכרים?). אנחנו זוכרים מה שחשוב, נגיד כל דבר שעוזר לנו להתרבות.    

מה שאנחנו בעצם צריכים לעשות זה לגרום למוח לחשוב שמה שיש לנו לזכור רלוונטי לסביבה שהוא התעצב בה. ובשביל זה אנחנו צריכים לדבר אליו בשפה שהוא מבין, בצורה הכי "חסכונית" שאפשר.

אז עכשיו לתכלס', מה עושים עם כל זה? הנה כמה דברים שעוזרים לנו לזכור -

רגש חזק (ככל שהרגש יותר חזק ככה זה יהיה יותר קל לזכור - בגלל זה אנשים תמיד יודעים לענות איפה הם היו ב-11 בספטמבר)
תמונות - אנחנו זוכרים תמונות הרבה יותר טוב מעובדות יבשות, וככל שהתמונה מפורטת ומופרכת יותר זה יותר טוב (דברים מופרכים מפעילים אצלנו רגשות). מה זוכרים יותר? את המילה אריה או את התמונה בתחילת הפוסט? מי שהביאו את  העניין הזה לדרגת אומנות הם החברה' מ Sketchy. הם יעזרו לכם מאד בהמשך.
זיכרון מרחבי - אנחנו מדהימים בזיכרון מרחבי, מדהימים. תעצמו עיניים ותדמיינו את עצמכם הולכים במקום שגרתם בו פעם ולא הייתם בו לפחות שנה - ותראו כמה פריטים אתם זוכרים מהבית. גם אם הייתם במקום מסוים פעם אחת אתם תזכרו עשרות פרטים על המקום, בלי שום מאמץ. יש כאן הסבר על שיטה שמנצלת את היכולת הזו - זה דורש קצת עבודה בהתחלה אבל זה ממש אפקטיבי.
קישור עובדות אחד לשני  - אמרנו שלתחזק זכרונות דורש אנרגיה והמוח קמצן בקטע הזה. אז מכווצים את המידע דרך יצירת קישורים הגיוניים שיותר קל לנו לזכור. Sketchy, שהזכרתי מקודם, מציירים ציורים לסטודנטים לרפואה, ויש להם סמלים שחוזרים על עצמם - כל פעם שרואים בציור שלהם מקל הליכה אני יודע שהכוונה היא למדוכאי חיסון - ככה במקום לבנות רשת חדשה לגמרי של זכרונות הזיכרון החדש מקושר למשהו שאני כבר יודע. דוגמה מעולה של שימוש חסכוני בזיכרון אפשר למצוא בסרטון הזה שעוזר ללמוד על העצבים הקרניאלים -עצבים שיוצאים ישירות מהמוח. כמות המידע שהבחור מכניס ב12 דקות היא מטורפת, וזה עובד.
ואיך תזכרו מה ארבעת הדברים שעוזרים לזכור? פשוט תזכרו תמונה מפחידה של אריה שגרם לכם לברוח בדרך שהכרתם ממש טוב, ואיזה קטע זה שמשפט אחד מקשר את הכל.


עוד קצת פרקטיקה - איך לזכור מספרים?
יש מלא ערכים מספריים בתואר הזה, בשמות של גנים וחלבונים, טווחים תקינים של מדדים (לחץ דם, רמות אשלגן בגילאים שונים) ועוד המון הפתעות. אנחנו לא טובים בלזכור מספרים (מניח שאתם כבר מבינים למה) - אז יש שתי שיטות טובות להתמודד עם האתגר הזה - אפשר לקשר מספרים מסויימים לחוויות או אירועים שאתם זוכרים, ולזכור את החוויה בתור תמונה. (נגיד המספר 18 - התגייסתי בגיל 18, אז אני מכניס כל דבר שיש בו את הספרה 18 ומשלב אותו בזיכרון שלי מיום הגיוס שלי). אם אתם חזקים בהיסטוריה תאריכים זה מעולה בתור כלי עיגון. שיטה קצת יותר טכנית אבל מעולה (לינק רלוונטי עד דקה 7 - החלק הבא מתייחס לסרטון, אם ויתרתם על הלינק תדלגו לחלק על תיאום ציפיות)

שיניתי את העיצורים למשהו שיהיה לי יותר קל לזכור. בנוסף, תשתמשו בכל שפה שאתם יודעים, זה רק יעלה לכם את מספר האפשרויות.   1 -ת, 2 - נ, 3- מ, 4 - ל 5 - ג
6 - ב, 7 - ק, 8 - פ, 9 - ס, 0 - ר
עשר הספרות יחד מרכיבות את כל העיצורים במשפט "תן מלגה בקופסה" - בהנחה שמוסיפים קו קטן מתחת  ל-ר' ואז הוא הופך לה'. זאת דרך לזכור את המספרים, ככה לא צריך לשנן איזו אות שייכת לכל מספר. עם הספרות האלו אתם משתמשים בשיטה שהוא מדבר עליה בלינק.
  

תאום ציפיות - זאת לא תרופת פלא ועדיין צריך ללמוד מלא

פה היה אמור להיות החלק שבו אני מספר לכם איך כל השיטות האלו שינו לי את החיים, שאני לומד רק 20% מהזמן ואת שאר הזמן הפנוי שלי אני משקיע בשינה והליכה איטית על החוף בתל אביב.


אז לא. ללמוד למבחנים בתואר הזה זאת קריעת תחת. שום פוסט באינטרנט לא הולך לשנות את זה. תבואו לעבוד. הדברים פה הם כלי עזר - והם דורשים מידה מסוימת של תרגול. בנוסף, אם יש לכם את הזמן הפנוי - תמיד תמיד עדיף לנסות להבין את החומר לעומק ולא לשנן סתם, הבנה מייצרת הקשר אמיתי, והקשר עוזר לזכרון לטווח הארוך.

מה שחשוב באמת זה לא לזכור שיטה ספציפית. תבינו שכשאנחנו משננים חומר אנחנו בעצם עובדים נגד הטבע שלנו, שזה אף פעם לא כיף. הדרך שרובנו השתמשנו בה עד היום היא הדרך ה"אלימה", חוזרים על מילה או מספר או משפט עשרות עד מאות פעמים עד שזוכרים בסוף. הרעיון פה היה לספר לכם שאפשר להכניס מידע לראש בדלת האחורית. כתבתי פה על כמה שיטות, אבל יש עוד מלא. כולנו לומדים קצת אחרת, מה שיעבוד לכם הכי טוב זה מה שתתאימו לצרכים שלכם. פה זה החלק הכיף שאתם מכניסים קצת יצירתיות. שיהיה מלא בהצלחה וד"ש לברכיאל פלקסוס ;)

יום שני, 27 באוגוסט 2018

"זה לא ספרינט, זה מרתון עם מלא מלא ספרינטים באמצע" - שנת מערכות (רלוונטי גם ל4 שנתי)




חדי העין ישימו לב שלא עלה כאן פוסט כמעט שנה– הפוסט האחרון על הלימודים עצמם היה נוירואנטומיה. אז למה הפסקנו לכתוב?

פתחתנו את הבלוג כדי לצמצם עד כמה שאפשר את חוסר הוודאות סביב הלימודים – שאלנו את עצמנו "מה אנחנו יודעים היום שהיה עוזר לנו לפני שהתחלנו ללמוד?" ואת התשובות כתבנו בפוסטים.

ואז הגיעה שנת מערכות, ואחרי נוירואנטומיה, ברמה האישית - לא כל-כך עניין אותי מה הולך להיות בקורס הבא – מהר מאד הבנתי איך השנה הולכת להראות:
ייתנו לנו סיכום של כמה מאות עמודים, נשנן אותו במשך שבועיים עד חודש, ניבחן עליו, וזה יחזור על עצמו עד סוף יוני. 

זהו – סיכמתי לכם את שנת מערכות.

ובכל זאת, הנה שני מסרים מרכזיים שמחזורים מעלינו מסרו לנו:

א.      שווה ממש להשקיע בלימוד אק"ג– מצפים מכם להגיע לשנה ד' כשאתם כבר סגורים על זה (להגיד שאנשים מגיעים לשנה ד' סגורים על אק"ג יהיה שקר מוחלט – אבל שווה לנסות לדעת את זה לעומק לקראת המבחן בקרדיו).

ב.      כליה זאת מערכת שנכשלים בה. תלמדו חזק כליה.

אני עוד לא בשנה ד' אז אין לי מושג לגבי קרדיו, אבל לגבי כליה הם צדקו במאה אחוז. תשקיעו בכליה. 

אני לא כותב פרטים ספציפיים על כל קורס וקורס כי באמת לא צריך, אתם כבר אחרי שנתיים של מלא מלא מבחנים, ואם יש משהו שאתם כבר מתורגלים בו זה לשנן. אין כמעט נוכחות חובה השנה. תתכוננו ללמוד פתולוגיות, תרופות, מנגנונים ביוכימיים, מלא שחזורים והנה סיימתם את שנת מערכות.

אז אתם מוכנים לכל המערכות שבדרך, ועכשיו נותר רק לשאול שאלה אחת:  

על עינוי המים הסיני שמעתם? 



הטכניקה ממש פשוטה, לוקחים בנאדם ומרתקים אותו לכיסא או מיטה, ואז מתחילים לטפטף לו מים על המצח. זה מתחיל רגוע אבל בסוף הבחור/ה מאבדים את זה לגמרי. ולמה אני מספר לכם את זה? שתי סיבות:

א.      איזה מזל שאין עינוי מים סיני בסילבוס.

ב.      הקושי השנה שונה משנים קודמות, זו לא תקופת מבחנים של סמסטר ב של שנה ב,  זה לא חודש וקצת שאחריו חוזרים לראות אור יום.  במקום זה, יש לכם מבחן, ואז הפסקה, ואז עוד מבחן, ועוד הפסקה, וזה קורה שוב, ושוב, ושוב...

שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא יותר או פחות קשה משנים קודמות, זה פשוט קושי אחר לגמרי, ושווה להכיר את השד לפני שמתיישבים לידו בפקולטה.

היתרון המרכזי של השנה הוא שאין תקופת מבחנים. מכירים את התחושה של "סיימתי מבחן ומחר בבוקר לא צריך לעשות כלום"? אז זה קורה אחרי כל קורס, וזה נפלא, ואם יוצא שהמבחן היה ביום חמישי אז יש לכם סופ"ש פנוי לגמרי, זה מרגיש כמו חופשות סמסטר קטנטנות לאורך השנה.

אבל לכל שבת יש מוצאי שבת, ואחרי כל קורס מגיע עוד אחד, ואם בסמסטר רגיל אתם יכולים איכשהו להחליק את כל החודש הראשון, אז פה אתם מוצאים את עצמכם נזרקים חזרה לקרקע מהר מאד, ואיפהשהו אחרי קרדיו אתם מתחילים להרגיש תחושה של שחיקה. יהיה לכם את פסח לצפות לו (חופש פסח נקי מלימודים זה יותר טוב מכל מתנה חומרית שאני יכול לחשוב עליה), אבל הוא ייגמר מהררררר, ואחרי זה נשארו עוד כמה מערכות והנה אתם בחופש.

משהו לגבי הסיכומים – איכשהו הרוב המוחלט של הסיכומים היו סביב ה-400 עמודים, ועם הזמן היקף הנקודות של כל מערכת יורד (ואיתו גם משך הזמן בין מבחן למבחן) אבל הסיכומים לא התקצרו. אין לי הסבר לתופעה הזו, יש דברים שפשוט לא ניתן להסביר במילים. מה שאני כן יודע זה שלשנן 400 עמודים בשבועיים זה הרבה פחות כיף מלשנן 400 עמודים בחודש, אבל שניהם לגמרי אפשריים.   

לגבי השאלה האם השיטה הזו יעילה יותר מלימוד "סטנדרטי" של סמסטר ואז תקופת מבחנים – הדעות חלוקות.  חלק הרגישו שזה לא נותן זמן להתעמק בחומר כמו שצריך אז שוכחים הכל, חלק אהבו את זה שמתעסקים בנושא נפרד כל פעם.

בהיבט הביו-פסיכו-סוציאלי – שנת מערכות היא השנה הכי "בודדה" בתואר.



מה הכוונה? אין בשנת מערכות כמעט נוכחות חובה, אתם לא צריכים להגיע ללימודים בשביל כלום. אז לפעמים מרגישים שעוברים את העניין הזה לבד, וזה הופך את הכל להרבה יותר מבאס (דמיינו את עצמכם עושים את כל הדיסקציות של שנה א לבד).

דיי קל להיבלע לעולם שבו כל מה שיש זה תמונות היסטולוגיות של קרצינומות, אז אם נראה לכם שזה יבאס אתכם - הייתי ממליץ ללמוד לבד עם אנשים, או בספריה או בים, ולהשקיע בחברים שלכם למחזור, כי זה יעשה לכם ולהם ממש טוב. הגעה לשיעורים גם יכולה לעזור ממש אז אם אתם גם ככה מגיעים הרווחתם. (מלא עצות פרקטיות בפוסט משנה שעברה "קשיים מרכזיים בלימודים")          

מקווה שלא ביאסתי או הלחצתי אתכם. השנה הזו היתה דיי קשוחה, אבל היא גם הכי מעניינת שהיתה לנו. רוב הדברים שלמדנו הם כבר בהתייחסות קלינית, וזאת פעם ראשונה שהרגשתי שאני באמת לומד רפואה.

וגם שווה לזכור שכמו השנתיים לפניה, גם היא עברה, והנה אנחנו בחופש ממש ממש ארוך, ואני יושב בבית קפה עם לפטופ ומחפש בגוגל תמונות של עינוי מים סיני.

שיהיה מלא בהצלחה 😊


יום שבת, 27 בינואר 2018

מה שצריך לדעת על אגודת הסטודנטים לרפואה


בפוסט הזה שתי חברות אגודה מספרות דברים שממש כדאי שתדעו
הפוסט הזה נכתב כי הרבה מאד אנשים לא ממש מבינים למה יש אגודה ומה היא עושה.
אז נתחיל עם זה שיש אגודה נפרדת של סטודנטים לרפואה לעומת אגודה כללית לכל שאר הפקולטות. זה קיים בכל האוניברסיטאות בארץ וזה קרה בעיקר בגלל צורך של השנים הקליניות, אבל היא רלוונטית גם לשנים הפרה קליניות.
התפקיד שהכי קריטי לסטודנטים זה ראש מחלקת אקדמיה. זה בעצם מי שמתנגח מול מי שצריך להתנגח כשיש דברים שפוגעים בסטודנטים. זה נועד לפתור בעיות כמו מבחנים לא הוגנים וגם לעזור לסטודנטים ספציפיים - הוא עולה עם הסטודנטים לוועדות הדחה. חשוב להבין שבגלל שהרמ"ח מגיע עם כובע של נציג אגודה הוא יכול להגיד דברים שסטודנט בוועדה לא תמיד היה מרשה לעצמו להגיד. זה יכול לפעמים למנוע מצב שיורידו מישהו שנה או אפילו יעיפו אותו. זה לא משהו שאפשר לפרסם אבל זאת פעילות שקיימת על בסיס יומיומי.
בשנים הקליניות יש סטודנטים שרשומים באוניברסיטה אבל הם לא נמצאים בה פיזית, אז הם לא יכולים לקבל את ההטבות שהאגודה הכללית מציעה. הם גם צריכים עזרה יותר ספציפית בהתנהלות מול טוטורים (מדריכים שמלווים קבוצות סטודנטים בבתי החולים בסבבים הקליניים), מנהלי מחלקות ובתי חולים שונים בארץ.
לטוטור יש המון השפעה על הסטודנט: איך הוא מלמד, כמה הוא מלמד ואם הוא אוהב אותם או לא – זה יכול להשפיע על הציון והשיקולים לא תמיד ענייניים. בסוף כולם מקבלים את אותו המבחן אבל למדו חומר שונה, ויש עניין של  שוויון בין נבחנים במבחנים בעל פה. אז יש סגן יו"ר אגודה קליני, והוא אחראי לדואג לדברים האלו. האגודה מעורבת בזה ברמה עמוקה, וזה קריטי.  
רמ"ח מעורבות חברתית  זה תפקיד שמנסה להתעסק בדברים שהם מעבר ללימודים. ההנחה היא שסטודנט לרוב לא יוכל להתחייב לפעילות התנדבותית רציפה לאורך כל השנה, אז יש אגודה שמרכזת פעילויות שהסטודנט יוכל לעשות. פעם בשנה משיגים מימון לפעילות עם תחרות עוגות וכל מי שרוצה יכול להתנדב להכין עוגה, סטודנטים קונים כרטיס טעימות והכסף הולך להתנדבויות שיבואו בהמשך השנה.
רמ"ח תרבות זה תפקיד שמארגן מסיבות ועובד כדי שנכיר קצת אחד את השני - זה נחמד כי אנשים לא תמיד  מגיעים ללימודים.                
התפקיד שלי שונה משאר הרמ"חים, אני הגזברית. זה לנהל מאחורי הקלעים,וזה התאים לי כי לא רציתי תפקיד בחזית ובנוסף זאת היתה עבודה. אמנם המשכורת היא לא בשמיים, אבל גיליתי עולם מעניין שלא יוצא לכל אחד להתעסק איתו - לדאוג למשכורות, ופנסיה, אני נגנבתי מזה. זה באמת כיף להרגיש שאני תורמת ועושה משהו, וזה כיף להיות חלק מהעניינים שמתנהלים ולהבין איך דברים עובדים במקום שאתה נמצא בו במשך 6 שנים. 
אני הצטרפתי כי שמעתי על המון דברים שהאגודה עושה והרגשתי שרוב האנשים בפקולטה חושבים שהאגודה לא עושה כלום, אז רציתי להיכנס בתפקיד של הסברה. חיכיתי שייפתח המכרז והיום אני מתפעלת את העמוד פייסבוק ודואגת לעזור בפרסום.
בתור אחראית על ההסברה, הבעיה העיקרית שנתקלתי בה היא שאי אפשר לפרסם הרבה דברים שעושים. כל מה  שקשור לוועדות הוראה, הזזה של תאריכים של מבחנים – אלו דברים ממש משמעותיים אבל לא הרבה  אנשים יודעים על זה.
בהתנהלות הכללית מול הפקולטה לאגודה יש השפעה – רעיונות שעוברים במשרדים של הנהלת הפקולטה בגלל שהאגודה מעלה אותם. לדוגמה היה קורס על אורח חיים בריא שכלל רק הרצאות, ועכשיו הכניסו פעמיים הליכה לחדר כושר ומלמדים איך להכין תוכנית אימונים. הכניסו גם דיאטנית שמלווה את הקורס. אלו דברים שנציגים של האגודה דחפו.
חשוב להבין שברמה האקדמית, הרבה פעמים סטודנטים מתרעמים על משהו שהוא לא בסדר, אבל הם מעדיפים לא להתלונן מתוך חשש שיתנכלו לנו בדברים אחרים. האגודה לא יכולה לדחוף מהלכים גדולים מול הפקולטה אם לא תהיה תמיכה רחבה של הסטודנטים כשנצטרך. לדוגמה היה אירוע לפני שנתיים, שהאגודה הגיעה למסקנה שהדרך היחידה לשנות את המצב היתה דרך השבתה של הלימודים, ולא היה רוב מספק של סטודנטים שיתמוך בשביתה. האגודה לא יכולה להכריח סטודנטים לשבות.
אם יש דברים שסטודנטים לא יכולים להזיז לבד, גם ברמה של יוזמות שרוצים לארגן, כמו הרצאות שרוצים להביא לסטודנטים, האגודה יכולה לעזור לארגן את זה. גם בשנה א אפשר לבוא ולהיות חלק מהאגודה. אז אם מישהו מרגיש שאין לו את הזמן להתחייב לעבודה אבל רוצה לעזור כשצריך אנחנו תמיד שמחים לקבל אנשים.
האגודה פעולת למען ועם הסטודנטים, אז אנחנו לא יכולים לעזור בבעיות שלא פונים לגביהם ובמהלכים גדולים ללא תמיכה רחבה. ללא עבודה משותפת עם כלל הסטודנטים אנחנו לא שווים כלום, וזה גם משהו שאנחנו צריכים להשתפר בו מהצד שלנו. יש באמת עזרה להציע והרבה פעמים סטודנטים לא משתמשים בה.